אלוהי הכדורגל

אתמול, במהלך המשחק בין מכבי נתניה לבית"ר ירושלים, צדה את עיני המצלמה קבוצת אוהדים ירושלמים המתפללים תוך כדי המשחק, כדי לפנות ליושב במרומים שיעזור לקבוצתם לנצח. אין זו הפעם הראשונה שמראות מעין אלו נראים במגרשי הכדורגל, אולם פרשן הטלוויזיה, כדורגלן העבר איל ברקוביץ', ביקר את התופעה, ובחר לומר שלאלוהים מתפללים כשיש מלחמה ולא צריך לערב אותו במשחק כדורגל, כי המטרה היא ליהנות, וביקש מהאוהדים באשר הם להפסיק במנהגי התפילה בזמן משחק.

אני מסכים לחלוטין עם אייל לגבי העובדה שמטרת הצפייה במשחק כדורגל היא לטובת הנאה, אולם כאוהד כדורגל, איני נהנה רק מתצוגת כדורגל יפה, אלא, ובעיקר, ההנאה שלי נובעת מההצלחה במגרש ומניצחונות. הרי אם ההנאה מצפייה בכדורגל נובעת רק ממהלכי כדורגל יפים - אזי, ואת זה איל ברקוביץ' יודע היטב, אוהדי הכדורגל לא היו טורחים את עצמם להגיע לראות משחקים בליגת העל ומסתפקים בכדורגל איכותי מליגת האלופות.

לכן, מימד הניצחון הוא קריטי בהנאה, כי מה שמניע אוהד להגיע, לשלם כסף ולהשקיע זמן, להידחק בתורים, לסבול מגרשים כמו אלו שבנתניה, לספוג לפעמים מפלות צורבות, לחזות לעיתים בתצוגות כדורגל משמימות, כל זה לא ישווה לאמונה שבסוף הערב הקבוצה שלי תנצח במלחמה הספורטיבית ותגרום לאושר עילאי.

עכשיו, השאלה האם לערב את אלוהים או לא, אינה קשורה להנאה, אלא קשורה לרצון לנצח, להיות בצד המנצחים. וכאן זו שאלה - מדוע בזמן מלחמה זה לגיטימי לפנות לבקשת עזרה מאלוהים שיעזור לנו לנצח את האויב, ובזמן משחק כדורגל לא? הכל הרי מדובר בעניין של אמונה. יש כאלו המאמינים כי אלוהים שומע כל תפילה, בין אם היא הרת גורל בין חיים ומוות ובין אם היא קשורה למשחק כדורגל, וכאן אפילו יש לאוהדי בית"ר יתרון - כי תמיד אלוהים אמור לעודד את תקומתה של ירושלים, אז למה לא להסב את תשומת ליבו לרגע ל"מגרש הקופסה" בנתניה ולעזור לאחד עשר השחקנים הירושלמים?

כאוהד מתוסכל של הפועל ירושלים, אני זוכר שכל ילדותי פניתי בזמן משחק לאלוהים, כי השחקנים האדומים אף פעם לא עשו את העבודה לבד, ועזרה מלמעלה הייתה חיונית.

איכשהו, במשך השנים התברר שכנראה אלוהים אינו אדום, לפחות בכל מה שקשור לירושלים, והוא מעדיף את הצהובים שחורים, אבל החשוב יותר הוא שאני, בתור אדם חילוני, מצאתי את עצמי מתפלל לאלוהים רק במשחקי כדורגל, ולא בשום מקום אחר. לפני בעיטת 11 מטר, לפני התקפה מסוכנת, שיוועתי לישועה מלמעלה, וזאת משום שחשתי שהשחקנים עצמם נטולי כוחות לעשות את העבודה בעצמם (תחושה שהפכה במשך השנים לידיעה ברורה), וזהו לב העניין.

אנשים מתפללים כאשר הם חשים שהאדם אינו מצליח להסתדר בכוחות עצמו, ומכאן הצורך לעזרה מבחוץ. מבחינתי

 אין הבדל אם מדובר במשחק כדורגל או במלחמה - כך או כך - אנשים יתפללו כאשר ירגישו צורך לעזור היכן שהאדם לא מצליח ליישם את רצונותיו.

כיום משבגרתי, איני מתפלל, לא בזמני מלחמה ולא בזמני משחק כדורגל, אני רק מאמין ביכולת האדם לנצח, וביכולת של קבוצה להאמין שהכל טמון בהם, או ברגליהם.

הכל נכון חוץ מרגע אחד שבו אלוהים נכח ממש במשחק כדורגל, טוב, לא כל אלוהים, אלא רק היד שלו, וזה היה כאשר הכדורגלן הטוב בעולם, דייגו ארמנדו מראדונה, זה שלעולם לא הרגשת צורך לעזור לו בתפילות, הוא בעצמו החליט להיעזר ביד אלוהים ולנקום באנגלים במלחמה האמיתית, כי כאן לא עמדו על הכף כמה איים בפוקלנד, כאן עמדה היוקרה של הלאום הארגנטינאי, והוכח כי ניצחון בכדורגל הוא הדבר החשוב ביותר שבשבילו ראוי לגייס את אלוהים לעזרה.