אם הפמיניסטיות

בבוא אליעזר לחפש אשה ליצחק נראה לכאורה כי דפוסים מסורתיים מקובלים מנחים את דרכו. הוא מתכנן לבחון את הנבחרת כאשה, אשר מעלתה העיקרית הנדרשת זו ההטבה, ויכולת ההזנה:

וַיֹּאמַר יְדֹוָד אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי (בראשית כד, יב-יד).

לשמחתו רבקה מתגלה גם כיפה: "וְהַנַּעֲרָה טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ" (שם, טז)  רבקה עונה על הציפיות המסורתיות מעל ומעבר. חסדיה ונכונותה לתת ולהזין את הזולת אינם יודעים גבול, היא מתעלה על עצמה ומשקה את עשרת הגמלים הניצבים כנראה במרחק מה.

רבקה יורדת ועולה במעלה שוב ושוב, בריצה, במאמץ אין סופי והעבד עומד ואף לא מציע את עזרתו, כאדון שראוי לשרתו. ייתכן שסיבות אובייקטיביות מנעו ממנו לעזור, אולי לא היה נהוג שגבר ירד למעיין כאשר הנערות השואבות מצויות שם, ואולי זו הייתה דרכו לבחון את רבקה, את כוחה, נכונותה ומסירותה לכל האחרים, אפילו לזר - אורח לרגע ואף לעדר גמליו. נוסף לכך תאורה כבתולה, יפה מציגה אותה כאשה אידיאלית, מוכנה ללקיחה אל בית אברהם לשמש ברוב חסד את בעלה וסביבתו.

בעיניים פמיניסטיות תיאור זה מקומם, הציפיות ממנה הן: לחיות למען האחר, לבטל את עצמה ולהיות אובייקט מושלם ונכסף, יפת תואר, אשר כל יעודה מצוי בחלומו של הגבר. מבחינה זו התורה אשר 'דיברה בלשון בני אדם', היטיבה לשקף את התרבות הפטריארכאלית ששררה בסביבתה ובמציאות חייה של רבקה נראה כי אכן אלו היו התפיסות המקובלות.

ניפוץ הסטיגמה

אולם רבקה מתגלה בהמשך חייה באופן אחר לגמרי בניפוץ הסטריאוטיפ המצטייר כאן של אשה צייתנית, מטיבה וכנועה. כאשר היא מתייסרת בהריונה, היא הולכת ביוזמתה לדרוש את ה' ולקבל מענה למצוקותיה (שם כה, כג) ובבוא העת היא זוממת ומיישמת יחד עם בנה יעקב את ההערמה הגדולה, בה גנב יעקב את ברכות עשיו (שם כז, ה-יג). כך גם בהחלטה לשלוח את יעקב מן הבית, היא היוזמת ומנהלת את התהליך באופן מתוחכם מול יצחק, עד לשליחתו בשלום לבית אחיה (שם, מב-מו).

רמזים לאופייה העצמאי והאוטונומי מתגלים לנו כבר בפרשתנו בעודה נערה בבית אביה. היא מגיבה בנכונות ונמרצות לבקשת העבד למים וכפי שחלם בתפילתו, מציעה להשקות גם את גמליו ועושה זאת בהתלהבות ונמרצות רבה:

וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו (שם כד, יח-יט).

נכונותה ונמרצותה העידו על טוב לב ועל מידת החסד, אך בנוסף לכך נבעו מתכונה נוספת שהלכה והתגלתה בהמשך והיא היותה יוזמת, אסרטיבית ונועזת. מידות אלו מתגלות בביטחון הרב בו היא עונה לשאלה של אחיה ואמה הדואגים לה.

הם חששו עליה שקטנה היא, שצריכה עוד לשבת איתם: וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ: היוזמה לשאול אותה נראית חריגה לכל האווירה המתוארת גם במפגש על יד הבאר וגם בבית לבן,

הנערה שאת ידה ביקשו לא נשאלה אף פעם אלא ניתנה, על ידי אביה ברצונו לבעלה.

לכן סביר להניח שיוזמה זו באה לחזק את טענות לבן ואמו שרבקה לא בשלה לעזיבתם, הם ודאי סברו שתתחלחל, תיבהל ותבקש להישאר בבית הוריה עוד זמן רב. (שם, נה) אולם רבקה, הראשונה במקרא שנשאלת לדעתה, עונה במילה אחת: "אֵלֵךְ". בכך היא סותרת את דעת סובביה, החושבים שטוב לה להיות כפי שהיא, נערה טוב ויפת מראה, חזקה וחרוצה, אשר משפחתה נעזרת בה אך לה אין חיים עצמאיים.

עצמאותה ונועזותה הביאו תקדים מופלא של דיבור ישיר אל האשה, שאילת פיה וקול צלול, ראשוני של נערה שיש לה דעה משלה ויש לה בחירה משלה וראיית עולם משלה וכל אלו הלכו והבשילו בבוא היום לדמותה המיוחדת של רבקה אמנו.

המאמר המלא של ד"ר חנה קהת מופיע באתר "קולך"