חיים קשים
"תעודה כחולה" נוצרה במטרה להציק לנו. זה לא תחקיר "כלבוטק" שלאחריו "טיב טעם" יסלקו את החתולים, זה סיפור שמכריח אותנו להיזכר עד כמה המצב מייאש. והוא מייאש. חיים יבין הביא את האמת לפרצוף של סמדר שילוני
תגידו מה שתגידו על חיים יבין, דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו, והוא העובדה שמדובר בחיים יבין. אחרי צפייה בשני פרקים סוחפים בסדרה "תעודה כחולה - יומן מסע" (שהפותח מביניהם שודר אמש, ד', בערוץ 2), אני מבינה שהדוקומנטריה החיים יבינית היא פורמט שבקלות נוכל לשווק לאמריקנים בבוא העת. עד אז ננסה כמו שאומרים בצה"ל, להפנים לקחים.
יבין מתעד. לאחרים פשוט אין את זה (צילום: ערוץ 2)
"תעודה כחולה" היא לא מופת דוקומנטרי במובן המקובל. ההגשה של יבין מתפרצת למעגל ומתיישבת במרכזו בכבדות עם כל המשקל התדמיתי שיבין מביא איתו, וכמו ב"ארץ המתנחלים", הסדרה הקודמת של יבין, גם כאן היציאה מהאולפן חושפת את הכרס האידיאולוגית שלו, זאת שבימים שהגיש חדשות בערוץ הראשון התחבאה מתחת לשולחן.
זה עובד, כי אין ברירה
לא פעם נדמה שיבין נהנה להביא את עצמו אל קדמת המסך, לקריין אותה כאילו הוא מקריא חדשות. הרבה פריימים של יבין השתרבבו - בכוונה או שלא בכוונה, אל "תעודה כחולה", אבל בסופו של דבר זה גם משתלם. בין אם יבין מתעקש להשתמש בפרסונה שלו כדי למשוך תשומת לב לסדרה, או בעצם מקל על הצופים בזה שהוא מאפשר להם לא להזדהות אוטומטית עם המסע מכיוון שהוא עובר אותו בשבילם, ככה או ככה בסוף זה עובד.
יבין. כוח אחר בנוף הטלוויזיוני הישראלי
וזה עובד כמעט כי אין ברירה אחרת. ל"תעודה כחולה" אין קולב אקטואלי נקודתי כמו ההתנתקות, והיא עוסקת בנושא הלעולם-אינו-אקטואלי משום שהוא אקטואלי תמיד - שמתעדת את התנפצות החלום הערבי-ישראלי. בשורה התחתונה יבין לא מחדש הרבה. את מצוקת ערביי ישראל יכול לדקלם כל מי שחי פה ב-60 השנים האחרונות. הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים שבנגב כבר היו הסקופ המדומה של כל כתב ערבים מתחיל, שהושלך ממשרד העורך שלו אחרי שהבין שאמרו את זה קודם, לפניו, ולא, זה לא שינה כלום. אבל הכוח של "תעודה כחולה" הוא אחר.
"תעודה כחולה" נוצרה במטרה להציק לנו. היא תזכורת לתור לרופא שיניים, הפירוט מהבנק שנעוץ בלוח השעם שלנו ומזכיר לנו ששוב נכנסנו למינוס. היא חברה במשפחת הממואים ארוכת השושלת - מזנקת אחת לכמה זמן ומזכירה לנו את כל מה שאנחנו רוצים לשכוח. אנחנו כבר מומחים בלהתעלם. בלהדחיק. יבין רוצה שנזכור, והוא שולח קיסם ארוך אל הנקודה העיוורת שלנו ודורש מאיתנו להסתכל.
נועץ אצבע בכתף
זה לא תחקיר "כלבוטק" שאחריו "תנובה" תשלוף את הסיליקון מהחלב ו"טיב טעם" יסלקו את החתולים. תחשבו יותר בכיוון של האצבע של פסוקו של יום ננעצת לכם בכתף, ומכריחה אתכם להיזכר כמה המצב מייאש. והוא מייאש.
אבל יבין פה כדי לדאוג שלמרות הנטייה שלנו להדחיק, היאוש לא ייעשה יותר נוח. הוא מזכיר לנו, בדרכו הפופוליסטית משהו, הבוטה, הפרובוקטיבית, המיתממת והמעצבנת, כן, מעצבנת כי יותר קל להתעלם, זה המצב והוא ימשך כל עוד לא נפתור את התהיות הבסיסיות הקיומיות המשעממות האלה, שעוד לא פתרנו מאז שקמה פה המדינה, כמו האם אנחנו קודם כל מדינה יהודית או ישראלית? איך השאיפה הציונית שלנו, להקים פה מדינה שהרוב והשלטון שלה הוא יהודי, מסתדרת עם השינויים הדמוגרפיים? ועד מתי נמשיך לשקר לערביי ישראל ולהבטיח להם שהם שווי זכויות? מה יגרום לנו לעשות את ההחלטות האלה ולשים את הקלפים על השולחן?
בסופו של דבר המצב מייאש, ויבין ממחיש את זה היטב עם החומרים הנפיצים הרגילים, ומשאיר את הצופה עם התחושה המתסכלת שהאיבה לא תסתיים עם פתרון פוליטי או מדיני. המצב הבלתי אפשרי שנוצר פה ב-1948, בו מי שזוהו כאויבי המדינה על ידי מי שהקימו אותה, הפכו להיות אזרחיה, לא ייפתר באמצעות כסף, כוח או עוד יותר כוח. פתרון של ממש אין כי שינוי תודעתי עמוק כזה מצריך לפחות דור מדבר אחד או שניים שלא ייכנסו לארץ המובטחת. כמו שניסח את זה אחד המרואיינים מהכפרים הבדואים, "היהודים לא יגשימו את החלום שלהם אם לבדואי אסור להגשים את החלום שלו". אנחנו נמצאים בעיצומו של מדרון. אנחנו לא רואים אותו כי אנחנו מעדיפים לצפות במדרון הסיליקון של בובלילה. אתם חושבים שנספיק להתעורר בזמן? איך אומרים בריאליטי אחר? אני סקפטית.
