תוכנית ההאצה - תפיסה בלתי אנושית של כלכלה
מהתוכנית נעדר המכנה הנפשי שעומד בבסיס הכלכלה, בדיוק כמו מדד הבורסה ושערי המטבעות - אמון הפרט והציבור. האם שר האוצר ופקידיו מצפים שההמון יאמין כי טובת העם והמשק לנגד עיניהם, כשהם מפגינים אדישות לגורל בני האדם שנפלו קורבן ל"כוחות השוק"?
הצרה עם המתכננים היא בתפיסתם הבלתי אנושית של הכלכלה. מוריהם לימדו אותם להתייחס לכלכלה כאילו היא מדע מדויק, ולא כמה שהיא באמת - תמהיל של פסיכולוגיה ואסטרולוגיה. כך נעדר משיקוליהם המכנה הנפשי המשותף לשני המרכיבים שנבנים על אמון הפרט והציבור. בדיוק כמו מדד הבורסה ושערי המטבעות.
המשבר העולמי הוא קודם כל משבר אמון, אם כי פחות דרמטי מזה שטלטל את העולם לפני 80 שנה וזכה לכינוי "השפל הגדול". היום מנהלי חברות ובנקים לא קופצים מהגגות. הממשלות, שלמדו את לקחי 1929, מזרימות הון למערכת הפיננסית כדי להיאבק במחנק האשראי, וזאת תמורת הלאמה חלקית של הבנקים. בדיוק מה שעשתה ישראל לפני 25 שנה כדי לבלום את המפולת שגרם ויסות מניות הבנקים. היום אנחנו מפגרים אחרי הגדולים.
הנגיד סטנלי פישר ערב ליציבות הבנקים. הוא מרגיע את המפקידים והחוסכים ואומר שהמערכת שלנו שמרנית ולא הרפתקנית כמו הבנקים שקרסו במערב.
הביקורת הציבורית הקשה לא הזיזה לבנק המרכזי, והוא עוד נזעק להצדיק את הנדיבות הגורפת הזאת שמעוגנת לדבריו בהסכם עבודה חדש. הסכם הוא דבר חשוב, אבל שכל ישר חשוב יותר - והכל תלוי בטיב העיתוי.
כשבמגזר העסקי מפטרים אלפי מקצוענים מצטיינים רק בגלל המשבר, המענקים הללו מקופת הציבור מנקרים עיניים. הם נופלים בקטגוריה של השכר והבונוסים השמנים שמשכו מנהלי בנקים ובתי ההשקעות בעולם, ללא קשר לניהול המופקר אשר מוטט את עסקיהם ואת המשקיעים הקטנים שבטחו בהם.
קודם להרגיע ולחזק את האמון
גם תוכנית האוצר לוקה באותו כשל מחשבתי. היא אדישה לנפש הציבור המתייסרת. אם המשבר אכן תפס את כלכלת ישראל באחד מרגעי השיא שלה, לא נדרשים רק תכניות לצמצום נזקיו הריאליים בעת הזאת. עדיף לבצע קודם צעדי חירום להרגעת הציבור ולחיזוק האמון שלו במי שאמור להיות אחראי לשמירת ערך כספו, לפני שיצברו תאוצה הרסנית של כדור שלג.
התוכנית שהציגו ראשי האוצר השבוע מגלה טפח ומסתירה טפחיים. החלק הגלוי, הפחות מרתק, כולל שורת צעדים (לא מעט ממוחזרים) לפיתוח התשתיות והתעסוקה ולהגדלת מצאי האשראי. אבל החלק החיוני והמסקרן יותר נותר סמוי. הוא נוגע לצעדי הממשלה לחיטוי שוק ההון מהמכשירים הרעילים ולהגנת החסכונות בקופות הגמל וקרנות הפנסיה.
איזה תוקף מעשי יש לצעדים שבתוכניות המגירה, אם אכן יש כאלה, ועד כמה ניתן בכלל לסמוך על הקברניטים שיפעילו אותם בזמן ובתנאים הדרושים? הכל תלוי באמון של הפרט והציבור במילה של שר האוצר, גם אם אמירת מלים מיותרות עלולות להזיק.
החשש הזה איננו מופרך, אבל בשורה האחרונה לא צריך להיות גורף. חייבת להימצא לפחות דרך בינתיים, פסיכולוגית יצירתית, להרגעת הציבור ולחיזוק אמונו במנהיגות הכלכלית. אלו הם תנאי הסף לבלימת הדינמיקה והסחף השליליים שעלולים לחבל במשק בגלל המשבר.
לפיכך מדאיגה התעקשות האוצר נגד כל אמירה מחייבת עד הגובלת בהתנכרות לרעיון של רשת ביטחון לחסכונות הציבור. כל זה בשעה שאמון הציבור במלה של הממשלה בשפל, אפילו בהשוואה לאמון שלו בהצטיינות של פקידי בנק ישראל.
מה שווה הבטחה בערב בחירות?
מה בכלל משקלה הסגולי של מלה או הבטחה של פוליטיקאים, ועוד בערב בחירות? קל וחומר של ממשלת אולמרט המשרכת דרכיה, מתמחה בשיווק ספינים ואשליות, ולכן נאבקת היום מול אובדן בכורתה?
איזה ערך יש לתוכניות של ממשלה שסיימה את דרכה, כשהגלוי בהן מתוכנן להתבצע בתקופה שעשויה לעבור לשליטת ממשלה אחרת עם רעיונות טובים יותר? איזה תוקף יש להתחייבות של שר האוצר לגלות במועד שהוא ימצא לנכון את הקלפים המסקרנים הצמודים לחזהו, אם במועד הזה הוא יכול להיות במקום אחר?
שר האוצר מאשים את יריביו בפופוליזם של פריימריס ובדאגה לאינטרסים סקטוריאליים, ובעצם פוסל את מומו שלו. כלום הוא עצמו ומפלגתו נקיים מקשרי הון ושלטון ומשיקולי בחירות ומקום ברשימת קדימה לכנסת הבאה? ומי כמוהו יודע שהתכנית הגלויה היא בערך אותה גברת שאולה מתקציב 2009 המוקפא אבל בשינוי אדרת שנתפרה, בנוסח בגדי המלך החדשים. האם לא מסתתר כאן ניסיון להעביר בדלת האחורית את מלוא התקציב בכנסת המורדת?
אם אותה אדרת טלאים של השקעות בתשתיות נראית היום כל כך חיונית להצלת המשק, איך זה שלא נמצא לה מקום בהצעת התקציב המקורית שנדונה בממשלה בשעה שענני המשבר כבר נקשרו באופק? ואם האוצר טען שם כאילו וכדרכו שאין כסף לעניין זה או אחר, לפי איזו נוסחת קסם נמצא עכשיו המימון החסר באותו תקציב אם מסגרתו לא נפרצה? הסברים לפלא שניתנו השבוע באוצר לקו בחצאי אמיתיות ובסתירות מביכות.
הרגעת המצפון הפוליטי
התכנית החדשה נרקחה מן הגורן ומן היקב לא כמענה לפחדי הציבור אלא להרגעת המצפון הפוליטי של בעליה, וכדי שיזכרו אותם כמי שעשו משהו ולא ישבו בחיבוק ידים. האליבי הזה עולה מהנחת העבודה שלהם שוועדת הכספים תתעשת ותאשר את הצעדים המחייבים אישור של הכנסת. אבל בוועדה לא יושבים טיפשים, שייתנו לזרות חול בעיניהם וישכחו את הפרטים שנלקחו מחוק ההסדרים שהלך למקרר עם התקציב. לא ערב בחירות.
לאוצר יש מזמן בעיה עם אמון הכנסת בתוכניותיו ובקשותיו. אבל גם בפגרת הכנסת אפשר היה למכור לה לפחות תכנית להגנה מיידית על החוסכים. ספק אם תזכה לאותו יחס כל תכנית אחרת, "הרואה פני עתיד" כדברי מנכ"ל האוצר, שמתעלמת מהצלת כספי קופות הגמל, ונועדה לתשדירי הבחירות של מפלגת קדימה להצלת יוקרתה בממשלה היוצאת.
שתיקת האוצר בקטע הזה חוזרת אל קדימה כבומרנג. העבודה וש"ס עלו על הגל כדי לצבור נקודות בבחירות. ההסתדרות מאיימת בהשבתת המשק כדי להצדיק את קיומה.
בסוף השבוע עקפו אולמרט ויו"ר האופוזיציה נתניהו את כולם בסיבוב. הם נפגשו וסיכמו לקדם יחד אם פרישת רשת הביטחון. הליכוד גם הודיע על תמיכתו בתכנית האוצר. נתניהו מאותת שדווקא יו"ר האופוזיציה, ממלכתי יותר משר האוצר ושותפי הקואליציה. אולי כדי לכפר על חלקו כשר האוצר בייזום ויישום רפורמת בכר.
רשת ביטחון למי שיש לו
ההגינות מחייבת לציין כי נתניהו היה חתום על הצלת קרנות הפנסיה ההסתדרותיות, לפני הרפורמה שהחלה לדרדר את קופות הגמל. האם השרירים שעושה ההסתדרות החדשה באים לכפר על השנים הלא-יפות של עסקניה מהגלגול הישן? הפוליטרוקים אשר ניצלו את שלטונם בקרנות כדי לממן בכספי העמיתים שלוחות לא פנסיוניות של חברת העובדים, ורוקנו את הקרן של פועלי הבניין. עד היום משלמת הממשלה את הפנסיה של פועלים אלה. היא פרשה רשת ביטחון גם לקרנות הוותיקות שנפגעו במחיר 80 מיליארד שקל.
ולטובת מי מבקשת היום ההסתדרות החדשה את רשת הביטחון? למי שיש להם. היעד שלה הם בעיקר ציבור החוסכים שעומד לפני פרישה. רובם נמנים על הזכאים לפנסיה מפעלית או תקציבית, שהחסכונות בקופות הגמל הם בדרך כלל החמאה שעל פרוסת הלחם שלהם.
אבל מה בדבר מי שאין להם - הפנסיונרים שחיים על קצבת זקנה והבטחת
הכנסה עלובות, או ההמון שמחוץ למטריית המגן ההסתדרותית, שאפילו פרוסת הלחם לא מובטחת להם?
הצמיחה, שראשי המדינה והמשק מתפארים בה היום לא חלחלה למאות אלפי השכירים מקבלי שכר מינימום ול"עבדים" בשרות קבלני כוח האדם שמתחת לשכר המינימום, אשר לא יכולים לחלום על חיסכון פנסיוני. זהו ציבור גדל והולך, שהגיע לשפל המדרגה לא מעט בגלל מדיניות ההפרטה והמכרזים שמכתיבים פקידי האוצר.
הביורוקרטים של "הכלכלה הנכונה" שולטים בחסות החוק והנוהל היבשים, אבל אדישים לגורל בני האדם שנפלו קרבן ל"כוחות השוק". האם שר האוצר ופקידיו מצפים עכשיו שגם ההמון הזה יאמין כי רק טובת העם והמשק לנגד עיניהם?
לפנייה לכתב/ת 
