הצפוני מבת ים יוצא מהצללים

שלומי חסקי היה במשך שנים סופר צללים שכתב לאנשים אחרים את ספריהם. עכשיו הוא סוף סוף יוצא לאור בספר שירים ראשון, ובראיון מיוחד מספר על הגמגום שלו ואיך זה להיות ילד חריג בבת-ים של שנות השבעים

עמיחי שלופורסם: 30.11.08 , 14:32

שלומי חסקי הוא איש שרגיל לחיות בצללים. חלק ניכר מפרנסתו היה עד לא מזמן כסופר צללים. "לקוחות היו פונים אלי עם מחברת ובה 20-30 עמודים שבה כתבו מעין תמצית או רעיון לעלילה ואני הייתי לוקח את הטקסט ויוצר ממנו רומן בן 200-300 עמודים. בונה עלילה, דמויות, מוטיבים, מוסיף צבעים, ריחות, מקומות, אירועים היסטוריים, גיאוגרפיים, ממש יוצר ספר".

איך זה עובד בעצם להיות סופר צללים?

"יש כאלה שבאים ומספרים על הקווים הכלליים של העלילה, שלב אחר שלב, בקצרה. אני יושב מולם וכותב נקודות שנראות לי כחשובות לעבודתי. יש כאלה שמביאים מחברת, בדרך כלל בכתב יד, של עיקרי הדברים שהם רוצים להפוך לספר עב-כרס. אני לוקח מספר פרטים עובדתיים או דמיוניים מרכזיים שמבקש הכתיבה הביא, ובונה עלילה שלמה שבה מצויים אותם פרטים שבחרתי ממה שהביא: ממציא דמויות, מוטיבים, שיוכים של האירועים הספציפיים לאירועים היסטוריים, גיאוגרפיים, בונה דרמה, מוסיף צבעים, ריחות, תיאורי מאכלים, מצייר תקופה".

חסקי, סופר צללים (צילום: תמיר בר יהודה)

זה לא קצת מדכא, שמישהו אחר קוצר את הפירות?

"בתחילת הדרך, כשהייתי רואה את הספר שעליו עבדתי כה רבות בחנויות הספרים וקורא את הביקורות המהללות את הכותב, הייתי בהחלט מרגיש מעין צביטה בלב. עם הזמן למדתי שכתיבת הצללים היא חלק מעבודתי. למדתי להיות האיש שמאחורי מסך עשן הסיגריות והמילים, ובתוכי ידעתי והאמנתי שגם ספרים הנושאים את שמי ככותב עוד יבואו".

יוצא לאור

ואכן הם באו, בגיל 43, נשוי לגלי ואב לארבעה ילדים, אחרי שנים בצללים, גם ככותב עבור אחרים, גם כעורך, חסקי סוף סוף יוצא לאור עם "האקדמיה ללשון מגומגמת" (הוצאת כרמל), ספר שירים דק אבל מדויק, שם הוא נותן הצצה לעולמו יוצא הדופן. שלומי החל לגמגם בגיל מאוד צעיר בעקבות טראומה, עד היום הוא סובל מכך, אך מבעד לגמגומים הוא משחיל את מילותיו הגבוהות ומדי פעם משחרר טרמינולוגיה "בת ימית סטריאוטיפית", מה שהופך את ההקשבה לו לחוויה מרתקת של ניגודים ופיוטיות.

לִפְעָמִים אֲנִי מְדַבֵּר בְּחָסוּת

הָאָקָדֶמְיָה לְלָשׁוֹן מְגֻמְגֶּמֶת.

סוֹגֵר הֲבָרוֹת, עוֹקֵר

מִלִּים, מְסָרֵס מִשְׁפָּטִים, נוֹשֵׁךְ שְׂפָתַיִם, נוֹהֵג

בְּרֶכֶב מְקַרְטֵעַ בִּנְתִיבֵי

הַמִּשְׁפָּט.

"בתור ילד בבת-ים, כשהיינו חוזרים מהגן נהגנו לשחק בכדור בחצר עד שהאמהות הוציאו ראש מהחלון ובישרו לנו ולעולם שארוחת הצהריים מוכנה ויש לעלות הביתה. יום אחד שיחקתי עם חבר בכדור בגינה, הכדור עף לחצר השנייה, שנינו רצנו להביא את הכדור, אך לפתע חברי עזב את המקום במהירות ואני נשארתי להרים את הכדור", מספר חסקי בהתרגשות.

"פתאום אחזה בידי יד מאחורה, וקול מתכתי הודיע לי: אסור להרעיש בין שתיים לארבע!' כשהפניתי בבהלה את הראש, ניצב לידי איש גבה קומה, עיניו כחולות וחסרות מבע, קולו מתכתי ועל זרועו מספר כחול. רעדתי מפחד, שיניי נקשו, השתנתי במכנסיים, ורצתי הביתה מתייפח מבכי".

"אחר כך בבית עלה החום שלי ל-40 מעלות, לקחו אותי לבית חולים דונולו ביפו, שמו אותי באמבטיית קרח כדי להוריד את החום ומאז התחלתי לגמגם. ברור שלאחר מכן הוריי הלכו ודיברו עם האיש המפחיד והוא בא וניסה לחייך אליי, אך לשווא. הגמגום נותר בי והפך לחלק ממני".

בת ימי חריג

סיפורו של חסקי הוא גם במידה מסוימת סיפורו של ילד חריג בבת-ים של שנות השבעים והשמונים, אמנם בת ים שהיא קצת שונה מהסטריאוטיפ שהודבק לה, אבל עדיין לא חממת גידול אופיינית למשוררים.

"באותן שנים היתה השכונה מורכבת מקיבוץ גלויות שלם: עיראקים, צפון אפריקאים, ילידי הארץ וכמובן אנשים שהגיעו ממחנות המוות באירופה. אלה ואלה גרו דלת מול דלת – עברית, ערבית ואידיש התערבבו זו בזו – קיבוץ גלויות אמיתי. רוב אנשי השכונה עסקו בעבודת כפיים, כך שמדי בוקר בשעה חמש וחצי-שש כבר היו תחנות האוטובוס בשכונה גדושות בעיקר בגברים שיצאו להביא פרנסה לביתם. בעיקר גברים כי נשים עובדות החלו יותר מאוחר, לאחר ששלחו את הילדים לבית הספר, או שהיו עקרות בית".

איך היה לגדול אז בבת-ים?

"היום אני זוכר את זה באמת כתקופה מיוחדת וכמקום מיוחד. מדי שישי בבוקר היו כל תריסי המרפסות פתוחים, מוזיקה בשלל סגנונות, למשל, מייק ברנט, השלושרים, אדית פיאף, אום כלתום, נסים סרוסי והגבעתרון, בקעה מהם ונשים עשו ספונג'ה עם הרבה מים לכבוד שבת. בשישי בערב היו אורות גדולים בבתים, נקישות כלי האוכל נשמעו בכל השכונה, ותפילות ממזרח וממערב נשמעו כמעט בקצב אחיד.

בת ים, חממה אידיאלית למשורר? (צילום: ירון ברנר)

"סמוך לשכונה, במרחק עשרות מטרים, שכן בית החולים אברבנאל, או "ברבי" בשפת הילדים, ממנו היו יוצאים המטופלים, לבושים פיג'מות כחולות, מוכנים לספר לכל מי שמוכן לשמוע, וכמובן לקבוצות הילדים שנהגו לעמוד לידם, לצחוק, ללעוג או להקשיב, על ההזיות שלהם, המחשבות שהם, וכמובן אינספור סיפורים על חייהם הקודמים שלרוב נותרו על גדות תעלת סואץ, הרי זה היה זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים.

מדי יום אחרי הלימודים היו הילדים מתכנסים ברחובות השכונה, יושבים על המדרכה, משוחחים בעיקר על כדורגל, הפועל תל אביב, מכבי תל אביב, מכבי יפו, ובעיקר משחקים בכדור או מחפשים עניינים עם ילדי השכונה השנייה ששכנה מעבר לכביש".

ואיך ילד חנון של ספרים משתלב בנוף הזה בדיוק?

"כבר מגיל צעיר נמשכתי מאוד לקריאת ספרים. הייתי מנוי בשלוש ספריות במקביל, קורא ספרים בטירוף, על כל נושא, וכמובן קורא עיתונים מדי יום. מגיל צעיר מאוד הבנתי שידע זה כוח, דבר שהסתבר לי לאחר שבחידונים הכיתתיים שנערכו בימי הולדת בימי שישי הייתי בדרך כלל זוכה בפרסים, בעוד שבמשחקי ספורט כלל לא הייתי להיט.

"ברור שהייתי עוף מוזר בשכונה. ילד שמתלהב משירים של זמרים שלא מסלסלים בקולם, שקורא ספרים כמו אין מחר, שיודע בכיתה ב' מהי בירת פורטוגל, אך לא מבין כשאומרים לו כשמשחקים כדורגל מה הכוונה ב'לעלות למעלה' ונשאר בוהה במקום. מהר מאוד הילדים החלו לקרוא לי 'צפוני'. בהתחלה לא הבנתי מה הכוונה, חשבתי שמדובר על צפון הארץ, גליל וכו', ולא הבנתי מה זה קשור אליי, אבל כשאחד מילדי הכיתה הסביר לי שצפוני זה שם של אחד שקורא ספרים מוזרים ושומע מוזיקה יבשה, נורא נעלבתי".

אז מה היית עושה בעצם בתור ילד?

"מדי שבוע, לפחות פעם או פעמיים, הייתי יוצא בבוקר לכיוון התחנה הנוסעת לתל אביב, אך במקום לעלות על קו 43 לתיכון הייתי עולה על קו 18, לתל אביב, קו שפתח בפניי עולם שלם. בבית אריאלה הייתי יושב שעות, אוכל את הסנדויצ'ים שאמא הכינה לי לתיכון, שם לפני ערימת ספרים ומתיידד עמם. שם הכרתי את כתביהם של אברהם חלפי, אמיר גלבוע, וולט ויטמן ואחרים. שם גם הכרתי עוד נערים ונערות כמוני, שישבו על כורסאות הספרייה שעות רבות, בלעו ספרים מכל הבא ליד, שם גם התחלתי לעשן סיגריות נלסון ונובלס, ושם אפילו מישהי החמיאה לי ואמרה שהגמגום והעיניים שלי מאוד מיוחדים בעיניה".