איך נחש ממית?
חוקרים מהטכניון השתתפו במחקר בינלאומי גדול, שחשף את האבולוציה של התפתחות שיני הארס בנחשים
ד"ר רשף ושותפיו גילו כי שיני הארס של הנחשים הארסיים (כגון הצפע הארץ-ישראלי) מקורן בהתפתחות שארעה בשלב מוקדם באבולוציה - לפני כ-60 מיליון שנה. באותו שלב חלה מעין התפצלות בין הנחשים החנקיים, המצויידים עד היום בשורה אחת של שיניים אחידות, לבין הזעמנים. אצל האחרונים התפצלה שורת השיניים לשני חלקים, קדמית ארוכה ואחורית קצרה, הקשורה ישירות לבלוטת הארס.
בהמשך ההתפתחות האבולוציונית איבדו הנחשים הארסייים את השיניים הקדמיות. יתר על כן, במהלך ההתפתחות העוברית של נחשים אלו "נודדות" שיני הארס קדימה, ולקראת הבקיעה מהביצה הן כבר ממוקמות בקדמת הפה. זהו אחד מה"שיכלולים" הרבים שמאפשרים לנחש לטרוף ולשרוד לאחר שאיבד את גפיו. שיכלול דרמטי זה, יחד עם הגולגולת הגמישה ומערכת השרירים המאפשרת את הזרקת הארס, שיפרו את יכולות ההכשה והבליעה של הנחשים, וכך הרחיבו את תפוצתם.
קבוצת הנחשים התפתחה מקבוצה של לטאות לפני כ-140 מיליון שנה בתהליך שכלל, בין השאר, את התארכות הגוף ואת אובדן הגפיים. שינויים אלו קשורים, ככל הנראה, להשתלטותו של הנחש על אזורי מחייה תת-קרקעיים. אובדן הגפיים העביר את משימות הלכידה, האחיזה וקיבוע הטרף אל החלק הקדמי של גוף הנחש, כלומר - הפה. בשלב התפתחותי זה השתחררו רבות מעצמות הגולגולת מקופסת המוח, באופן המאפשר לנחש לבצע תנועות לסת מגוונות (קדימה, אחורה ולצדדים), וכך לתפוס את טרפו ולבלוע אותו. שחרורה של העצם הרבועה, המחברת בין עצמות הגולגולת לבין עצמות הלסת התחתונה, איפשר הגדלה של מיפתח הלוע, וכך מסוגל הנחש לטרוף יצורים גדולים בשלמותם.