נכנסתי לתוך המילים שלה - ורק אז הייתי בתוכה
אווה בראון הזונה כתבה בכתב יד, במחברת פשוטה. מזמן לא נתקלתי בכתב יד שכזה. ילדותי, עגלגל, פשוט. והכל בתוך מחברת. "הכי אני אוהבת למחוק. לבחור בכל פעם איזה משפט או אוסף של משפטים כדאי למחוק בסוף זמן הכתיבה", אמרה
היא משכה את המיטה למטה ואז התיישבה בקצה והורידה את נעליה ואחרי רגע מתחה את ידיה למעלה, מבליטה את החזה שלה עד קצה האפשר. לקחה לעצמה דקה נוספת של מחשבה לפני שנשכבה לאחור על גבה. "על מה כותב צימרמן?" שאלה.
"צימרמן כותב על ההיסטוריה", עניתי. "הוא אוהב לכתוב מדריכים לתייר המטייל בזמן. הוא טוב מאוד בכל מה שקשור למלחמת העולם השנייה. היטלר, למשל, את יודעת. אשתו..."
"היטלר, כן, שמעתי את השם", אמרה. "מי לא שמע את השם? אז מה הוא כותב על היטלר?"
"הוא כותב על החיים שלו. על האהבות שלו. היו לו אהבות, את יודעת".
"כן, למי לא? והמרציפן הזה. על מה הוא כותב?"
"מרציפן כותב שירים. ואלי כוכבי... הוא מנסה את המזל שלו בכתיבה לטלוויזיה. הוא כבר כתב יותר מעשר סדרות לטלוויזיה שאף אחת עוד לא עלתה על המסך, עדיין, אבל אי אפשר לדעת מה יהיה בעוד דקה. זה מה שיפה בעולם הזה, ככה הוא אומר".
"ואתה?"
"אני באמצע הספר שהתחלתי לפני שנתיים".
"כמוני".
"כמוך? את גם באמצע ספר?"
"לא יודעת אם אני יכולה לקרוא לזה ספר. אתה יודע... אלה רק שורות שהצטברו. אני כותבת בכל פעם קצת. נתתי למולי לקרוא".
"מי זה מולי?"
"הבוס. מולי. הוא קרא עד עמוד עשר ואמר שזה לא רע".
"אז יש לך כבר ביקורת חיובית אחת, הא?" צחקתי.
"למה אתה צוחק?" היא שאלה.
עוד מעט יסתבר שזאת היתה השאלה הטובה ביותר שנשאלתי מזה זמן.
"תדע לך שיש בזה משהו מאוד סקסי"
"לספר שלי יקראו 'התכסיסים' והוא מספר על משפחה שבה כל מה שקורה, בעצם מתרחש מאחורי הגב של אחד מבני המשפחה. כמו שכבר אמרתי לך, אני כותב אותו כמעט שנתיים, ואם לא הייתי מאט מאוד בזמן האחרון, הייתי יכול כבר להגיש אותו להוצאה".
"תדע לך שיש בזה משהו מאוד סקסי".
"במה?"
"בסופרים. אני לא נדלקת הרבה מאנשים שבאים אלי. בדרך כלל, אני משתדלת להתרחק. להרוויח את הכסף, לא לסבול מדי מהסקס, ובכל מקרה מקפידה לא להיכנס לתוך החיים שלהם. עוד לא היה פה אף אחד שסיפר על הספר שהוא כותב, ותדע לך שזה ממש מדליק אותי".
"אני? כלומר? הספר שלי?"
"זה לא אותו דבר?" שאלה והמיסה אותי, כמו חלב של נר במלון זול בליל כלולות. דימוי שמרציפן עשוי היה להשתמש בו.
היא המשיכה למשוך את החוט הדק שהפקדתי בידיה. החוט הבלתי נראה שבסופו עמדתי אני, עירום ונרגש, ליד המיטה שעליה ישבה.
"שב", אמרה.
ישבתי.
אחר כך שכבתי.
אחר כך היא נצמדה.
אחר כך פיהקתי. מתוך התרגשות.
אחר כך היא טיפסה עלי.
כששכבנו כל אחד בצד אחר של המיטה, והשעון מעלינו תקתק אלקטרונית, עוד דימוי של מרציפן, הפעם אמיתי מתוך אחד מכתביו, היא אמרה שהיא לא יודעת מאיפה האומץ, אבל שאם אני רוצה, יש כמה מהדברים שהיא כתבה, מתחת למזרן שעליו אני שוכב. "זה לא מקצועי", אמרה, שוב, וציחקקה כשתחבתי את היד מתחת למזרן וגיששתי אחרי הדפים שלה. הייתי במצב רוח מספיק טוב כדי לעשות כל דבר שינעים לה בחזרה.
"את אחת הטובות שהייתי איתן", אמרתי לה. "הטובה מכולן". זאת לא היתה מחמאה ריקה. משהו בתוכי התכוון לזה, ורק המשמעות המלאה אולי היתה צריכה עוד להתברר.
היא כתבה בכתב יד, במחברת. מחברת פשוטה. אני לא זוכר מתי נתקלתי בשנים האחרונות בכתב יד שכזה. ילדותי, עגלגל, פשוט. והכל בתוך מחברת.
"את כותבת בעיפרון?" שאלתי.
היא אמרה, "הכי אני אוהבת למחוק. לבחור בכל פעם איזה משפט או אוסף של משפטים כדאי למחוק בסוף זמן הכתיבה".
"ואת מצלמת עותק של הדברים שאת כותבת, שיהיה לך לגיבוי?" שאלתי.
והיא אמרה, "בשביל מה זה טוב?"
"את מנקדת את הכותרות?" שאלתי.
והיא אמרה, "כן".
"ואת צובעת אותן בצבעים", אמרתי.
"כן", הודתה. "זה יותר נחמד ככה כשהכותרות צבעוניות ובולטות, אתה לא חושב?"
הראש שלה היה בקצה המיטה, בחלק הרחוק ממני. נראתה לי פתאום ארוכה יותר. הבטתי בה רגע ואז נכנסתי לתוך המילים שלה. ואז הייתי בפעם הראשונה בתוכה.
אווה בראון הגאונה. הזונה שלא ידעה טיפה היסטוריה
שש דקות ועשרים שניות עברו מאז התחלתי לקרוא ועד שהרמתי את הראש כדי להביט באווה בראון. אווה בראון הגאונה. הזונה שלא ידעה טיפה היסטוריה, אבל היתה לה יד בכל מה שקשור בכתיבה יצירתית, ובדיונית, שגרמה לגוף שלי להזיע ולשקשק ולהתרגש ולאהוב. זה היה פשוט מלהיב."איך שאת כותבת", אמרתי, והרגשתי שהנשימות שלי גוברות. "זה לא יכול להיות".
"למה אתה מתכוון?" שאלה.
אמרתי לה, "למה אני מתכוון? אני מתכוון לזה שאני לא זוכר מתי קראתי דבר כמו זה בזמן האחרון. זה כתוב פשוט... אני לא יודע איך לתאר את זה. אני לא בטוח שלמרציפן שלנו יש דימוי שיכול לקלוע. הפעם זה באמת משהו מארץ רחוקה מאוד. מאוד מאוד רחוקה".
"אתה מדבר על מה שקראת במחברת?" היא שאלה.
ואני לא עניתי, כי לא מצאתי סיבה לענות. פערתי עיניים, או שלפחות כך אני מניח שנראיתי דרך עיניה, והמשכתי להביט בה בשתיקה. בשקיקה. בתדהמה של מי שזכה להבין יותר ממה שביקש.
כמו למשל על עצמו ועל חבריו. שלושת חבריו הכותבים בן רגע הפכו מכותבים מקצועיים לדמויות שוליים בתולדות עולם הכתיבה. אלה שמפארות את צדי העמודים שבתוכם כותבים אנשים כמו אווה בראון.
"את גאונה", אמרתי. "את זונה", אמרתי. "את תופעה", אמרתי. "את גורמת לי להרגיש קטן".
"זה דבר שמאפיין הרבה גברים שיוצאים מפה", אמרה, ואני מיד הסברתי, שאני לא בוגד באף אחת ולא מתבייש ללכת לזונות או לנסות דברים חדשים, ככה שלא מדובר פה בתחושה של השפלה שבאה אחרי חשק ומלאוּת, אלא פשוט בקטנוּת טבעית, אמיתית של מי ששואף כל חייו לכתוב ומגלה לילה אחד ששאיפותיו שוות לנייר הטואלט שמוצע לאורחים בבית הזונות הקטן הזה.
"אני אכתוב למולי שהאורחים מתלוננים על הנייר", אמרה.
המילים שלך זורמות כמו נהר. כמו נהר אמיתי
אמרתי לה, "כן, זה מה שתעשי. ומה שעצוב זה שאת תנסחי את זה טוב יותר ממה שכל אחד משלושתנו היה מצליח. המילים שלך זורמות כמו נהר. כמו נהר אמיתי. והן מרעננות כאילו טובלים את הרגליים בתוך הנהר הזה. והעיקולים שבהם הנהר שלך זורם, פעם ימינה ופעם שמאלה... הם הרי מרעידים את המילים ואת הרעיונות בכזאת פשטות ובכזאת יעילות, שהבן אדם שואל את עצמו, איך אפשר להגיע כל כך קרוב. איך אפשר להיות שם בלי להיות שם. ועוד לא מצאתי משפט אחד שלך שאפשר היה בלעדיו".
היא התלבשה והתיישבה על המיטה. אחר כך אמרה שמולי כנראה לא יבוא הלילה. שיש לו לילות כאלה. לילות שבהם הוא נרדם בבית על אחד הספרים שלו.
"הוא גם כותב?" שאלתי, הפעם ביראת כבוד דגושה, כמו שכוכבי אוהב להגיד.
"לא", אמרה. "אלה ספרים מקצועיים על סקס. ספרים שהוא מזמין וקורא. הוא מקצוען".
"אה", אמרתי. נאנחתי. היתה רווחה סוף סוף.
"אם מולי לא נמצא", אמרה אווה בראון, "אין לי בשביל מה לחכות פה. הוא ממילא היחיד שמזמין לפה אנשים. הם לא באים סתם. הכל עובר דרכו. זאת כבר הפעם השלישית החודש שאני באה לחינם. ואין אפילו למי להתקשר. כשהוא שקוע בקריאה, הוא לא שומע כלום. אחר כך הוא מתרגז כשמעירים לו. כאילו לא מגיע לנו להרוויח קצת".
"אז את הולכת הביתה?" שאלתי.
"כן", אמרה. והלכה.
חיכיתי שתחזור ותגיד שלום.
הזמן עבר.
את הפרק ה-22 של 'תכסיסים', לא כתבתי מעולם. גם לא את הפרקים שנועדו להיכתב אחריו. ומכל הפרקים שכבר נכתבו בחרתי את זה שהיה בעיניי הפחות גרוע ושלחתי אל אווה בראון בצירוף בקשה צנועה, שתציץ ותעיר. והיא הציצה. והיא העירה. שלחה אלי בחזרה לכתובת המגורים שלי את המעטפה שבתוכה שכבו עמודי הפרק ששלחתי לה, מוערים בעט אדום, וכל הערה שלה היתה מטיל זהב נוצץ. על בטן המעטפה נכתב: מאת אווה בראון, רחוב האחווה והשלום 39.
בלילה ההוא לא ישנתי.
בלילה שאחריו ישנתי מעט יותר.
בלילה השלישי כבר לא הייתי סופר.
אבל למחרת חזרתי לישון.
אווה בראון הרגה אותי.
ואווה בראון ילדה אותי מחדש.
כאדם חופשי, נקי מכל אובססיה.
נפגשנו בקפה של רוסו בסוף השבוע, והמלצרית הגישה לנו את מה שאנחנו אוהבים בלי לשאול אם נרצה לשנות.
"אני חושב שהם כבר עייפים מאיתנו פה", אמר צימרמן.
"כן", אמרתי.
ואלי כוכבי הוסיף שאולי אנחנו צריכים למצוא קפה אחר, שמכבד כותבים ברמה שלנו.
שלמה מרציפן הדליק את המקטרת למרות שאסור היה לו להדליק אותה. זאת היתה מחאת הסופרים שלו, והוא האמין שיום אחד היא תיכנס להיסטוריה. כלשהי. הוא פימפם קלות וגיחך כשהמלצרית עברה לידנו.
אמרתי, "אולי אנחנו צריכים להיפגש פה יותר, ולוותר על הדירה לזמן הקרוב".
"למה?" שאל צימרמן.
"הרבה כסף", אמרתי.
ולמזלי שלמה מרציפן התחיל לדבר על ההוצאות שיש לו בבית. "הילדים התחילו לבקש דברים", התנצל.
"גם אתה רוצה לבטל את ההסכם?" שאל צימרמן את כוכבי. כוכבי אמר שאם הרוב רוצים לבטל, הוא מוכן לבטל. ממילא הוא לא מרגיש שהוא מתקדם עם התסריטים בשעות שבהן הוא עובד. "לי אין את השעות הטובות כמו שיש לו", אמר והצביע עלי.
"אז נבטל. נצא משם", אמרתי.
"ואיפה נכתוב?" היקשה צימרמן.
"נכתוב פה", אמרתי. "זה יותר זול".
"הם לא מעריכים אותנו. הם לא מבינים מה יש להם בידיים", חזר ואמר צימרמן.
"לא", אמרתי והרגשתי סיבוב אחד שלם של הבטן מהצד השמח לעצוב. הדפים האחרונים שצימרמן כתב היו מפוזרים על השולחן שלנו, ובזמן שהלך לשירותים קראתי מעט ממה שכתב באחרונה. זה לא היה דומה בשום דבר לכוכבים שאווה בראון זרעה בשמיים התכולים שלה. אלה לא היו המילים הנוצצות שהיא ידעה לשבץ אחת אחרי השנייה, מלאכת אומן. המלים של צימרמן, כמו כל מה שכתבנו כולנו, היו בסך הכל הרהורים כתובים, מפוסקים, מעוצבים על תוכנת מחשב, חסרי ברק, שאר רוח, ראייה מקורית או כוח כלשהו שגורם לך להתנתק מתוך מחשבות היום ולתת עצמך בידיו של הכותב. הערצתי לזונה מהקומה הגבוהה הלכה והתהדקה.
צימרמן הלך שוב לשירותים. משהו איתו התחיל להשתבש. התברר שגם הוא ביקר אצל אווה בראון, לילה אחד אחרי. לא החלפנו על זה אף מילה. הוא עדיין האמין בעצמו והחשיב את עצמו למשהו גדול. או שכבר הבין כמוני, והעדיף לשתוק. והעדיף לשחק את המשחק.
שלמה מרציפן אמר שהוא הולך הביתה.
אלי כוכבי לא אמר דבר.
ידעתי שאיך שלא יתקדמו הדברים, ואיך שלא יעצרו, אני לא אהיה זה שיגיד את המילה הראשונה. אני לא אספר להם על מה שקראתי בתוך המחברת של אווה בראון. בשביל זה יש את היקום. בשביל זה היקום מטיל קוביות. אולי יום אחד יגיע תורם ללמוד. בינתיים, שמחתי בשביל שלמה מרציפן שהשירים שלו גורמים לו כזה מין עונג, שהוא הולך בחזה נפוח ברחוב, ומגיע לקפה של רוסו לפני כולם, ומתיישב ליד השולחן הזה... הזה... בחזה מתוח... ונושם עמוק, כמו אדם שיודע שהחיים הם הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות, אם באמת רוצים להאמין בזה.
סוף
לפנייה לכתב/ת 
