שליחות קטלנית

הסיפור הוא הרבה יותר פשוט ממה שנוטים לחשוב. שניים מהיהודים שנרצחו במומבאי הם זוג חב"דניקים, גבריאל ורבקי הולצברג. הוא מברוקלין, היא מעפולה. הם גרו בתאילנד ואחר כך בהודו חמש שנים. בשליחות חב"ד, בשליחות היהדות. כמו כל חב"דניק טוב, הם בחרו להתמסר למען יהודים אחרים, רובם ישראלים המטיילים במומבאי. חייהם, ובמקרה הזה גם מותם, הם חולייה במסורת רבת שנים של חסידי חב"ד. להפיץ יהדות לכל פינה בעולם. להביא מעט תורה, חמלה וסולידריות לכל מקום בו נמצאים יהודים. לשם כך מוותרים על הזמן הפרטי, הבית הפרטי, והופכים אותו לשגרירות יהודית חיה ותוססת, כל יום, כל היום.

חב"ד, אחרי שנשים בצד ויכוחים פנים-יהודיים על הדרך לעבוד את הבורא, מסופגניות ועד משיח, היא תמצית מזוקקת של הערבות היהודית, היא השורש של האיכפתיות מהזולת, של מאור פנים והכנסת אורחים. אין עוד תנועה שאנשיה מאורגנים כך ומוכנים להקדיש את כל חייהם לקירוב אחרים ליהדות. לפעמים אפשר להתעצבן שחב"דניק עט עליך עם תפילין ("תודה, הנחתי במשרד"), אבל לרבים מאיתנו הם הפינה היהודית. בנפאל או בוונציה, בבנגקוק או בפריז. רבקה וגבי הולצברג היו שליחים של כולנו, גם אם אין לנו תמונה של הרבי על הקיר.

ומולם הרוצחים. גם הם, להבדיל בין הטהור לטמא, שליחים. הם שליחי האיסלאם 2008. אפשר לקשקש רבות על כך שמדובר בקומץ ושהם לא מייצגים את האיסלאם האמיתי. לכוחות הרשע האלה יש דוברים מצוינים במערב הגדוש ברגשי אשמה. אבל עשרות הטרוריסטים המוסלמים שטבחו במאות הודים ותיירים מהמערב, הם עוד דוגמה לרוח הרעה המבעתת את האיסלאם. ארגוני טרור ענקיים כמו אל קאעידה, תנועות אדירות של "האחים המוסלמים" במצרים וארגוני ג'יהאד אינם שוליים. הם סכנה אמיתית גם בארצותיהם כי יש להם אחיזה אמיתית בקרב מיליארד מוסלמים. התסכולים, הקנאות, הבערות והשנאה לאדם מניעות את הג'יהאדיסטים, ממומבאי ועד עזה, מניו-יורק ועד סומליה. גם המוג'הידין הנתעבים האלה רואים בעצמם שליחי האל, שליחי הדת שלהם. רק שהבשורה שלהם מופצת בקלצ'ניקוב ורימוני יד.

הרי עוד לא קרה בתולדות האנושות שקבוצת חב"דניקים תשתלט על אוטובוס או מלון ותיקח בני ערובה. לכל היותר הם יצרפו עשירי למניין בשטיבל הסמוך. גם שום קבוצה יהודית אחרת, דתית או חילונית, לא נוהגת לפרוק את תסכוליה בסופת אלימות שכזו. עניין של מזג. היהודים שלנו, ובראשם חב"דניקים, מפיצים את הדת שלהם בדרכים לגמרי אחרות. תפילין, נרות שבת, ואפילו "תבוא לעשות אצלנו שבת" המסורתי. יש אצלם מסירות נפש אבל אין אצלם התאבדות.

הם מוכנים למות על קידוש השם אבל לא להרוג על קידוש השם.

מדובר בסיפור פשוט, כי זו מלחמה בין טובים לרעים. אפילו הוויכוח על "כיבוש" ו"שטחים" כאן אצלנו הוא רק חזית קטנה, חשובה כשלעצמה, של האיום האיסלאמי. אחרי ה-11.9 ההוא העולם שם לב פתאום כי כמעט בכל מקום בו יש פעולות טרור איומות, הרוצחים הם ג'יהאדיסטים מוסלמים. הטובים הבחינו כבאבחת ברק המאירה את השטח כולו, כי לא כל המוסלמים הם טרוריסטים, אבל כמעט כל הטרוריסטים מוסלמים.

יש יהודים טובים ויש מוסלמים טובים, כשם שיש אלימים ומרושעים. העניין איננו טיבם וטבעם הפרטי של הבריות, אלא מהם הכוחות והזרמים הגועשים מתחת למציאות הנראית לעין. המפגש האקראי בין שליחי הג'יהאד האיסלאמי לבין רבקי וגבריאל הולצברג, שליחי המצווה היהודיים, איננו אקראי כל-כך בעצם. הוא עוד פגיעה של שליחי הפראות בכל מה שעדין וטוב, זו עוד שליחות קטלנית של הפנאטים החשוכים מהאיסלם שבאה לחסל את שליחותם הנאצלת של המסורים וטובי הלב. כדי להצליח חייבים להבין כי זהו עוד מאבק של בני אור בבני חושך.

והאור ינצח.