בני עקיבא מאז ולתמיד

שני מועמדים טבעיים להיות חניכים בבני-עקיבא ("מעפילים" ו"ניצנים") הסתובבו לי בחודש האחרון בבית, שמעו ממני כל כמה דקות "אין לכם היום פעולה?"; "לא עושים היום כלום לקראת שבת הארגון?" וכיוצא באלה, מיני שאלות ודיבורים של אמא מתוסכלת.

אחד מהם רציני מדי ("סלסה? שאני ארקוד סלסה?") והשני, רציני הרבה פחות מדי ("משעמם!"), ורק אני, כבר שישה ילדים מנסה, בהצלחות חלקיות לשיעורין, לשדל אותם שבני-עקיבא זה כן, אבל בדיוק, כמו שהיה פעם.

טוב, אני יודעת כמובן שבני-עקיבא זה לא כמו שהיה פעם, מהרבה מאוד בחינות, ואני מכירה את הקיטורים של חבריי ובני דורי על "ההפרדה" "ההתחרד"לות" וכל מה שקשור בזה שצוות הווי של בני-עקיבא לא ישיר היום שירה מעורבת. מכירה ויודעת ומסרבת להתרשם לרעה.

שנית, אין בי שום התנגדות להקפדות הלכתיות (יותר דוסית ממה שאני הייתי כשהייתי בבני-עקיבא קשה מאוד להיות), גם לא התנגדות להפרדות מגדריות (אני בעד! מכל הסיבות שבעולם, לא רק דתיות), ואני לא חייבת שצוות הווי של בני-עקיבא ישיר בהרכב כזה שגורם למישהו חוסר נוחות.

לא מפריע לי החינוך הלאומני, במיוחד כשהוא מאוזן בהמון חינוך חברתי. לא מפיל אותי לקרשים ששבט "הגבורה" בסניף באר-שבע לא יוצא לאותו מחנה קיץ עם סניף ירושלים-מרכז. להיפך, התנועה גדלה, המחנות כבר לא ארציים אלא אזוריים, מקסים! עלה נעלה.

אני בהחלט מקווה שגם שני המועמדים שלי (ועוד אחת בשנה הבאה) ימצאו את עצמם במשך השנים בבני-עקיבא. עם הזמן משתנים הטעמים, הצרכים, ההעדפות והרצינויות, ואני מקווה שהם ימצאו את עצמם שייכים למשפחת בני-עקיבא לדורותיה. הם יהיו יותר דתיים מאתנו, או פחות דתיים מאתנו, יותר לאומנים, פחות לאומנים, מהרציניים של הסניף או משובביו המובהקים, זה לא חשוב. בני-עקיבא, אחרי הכל, היא רק תנועת נוער, לא יותר.

ה' עימכם.