תוצאות הפתולוגיה של העבודה

מרתק להתחקות אחר המטמורפוזה (לפחות הרטורית), שעבר יו"ר תנועת הליכוד, בנימין נתניהו, מאז התמודד לראשונה על ראשות הממשלה (96'), ועד מערכת הבחירות הנוכחית.

נתניהו "הישן" נישא על כנפי התעמולה הבדלנית והלאומנית ("נתניהו טוב ליהודים", "השמאל שכח מה זה להיות יהודי" ועוד פנינים פלגניות). ואילו עתה, אין נאום, הצהרה או הופעה ציבורית שלו שאינה מכילה את התיבות: "אחדות לאומית", "הסכמה לאומית רחבה", "לכידות" וכיו"ב.

מנהיגת "קדימה", ציפי לבני, משחקת משחק דומה, אם כי באופן יותר מינורי. בכל זאת היא חייבת לנסות ולהלום בנתניהו, שלפי שעה ועל פי כל האינדקציות, הולך להכות אותה שוק על ירך ואף לפרק את מפלגתה שאין לה קיום זולת שלטון.

ואילו יו"ר "העבודה", ברק, אף הוא בתוך השיח השמאלצי האחדותי, אף שהרלבנטיות שלו למערכה הופכת זהה לזו של רפי איתן, מנהיג "הגימלאים".

בקיצור, הכל למדו לאתר דרך קבע את האמצע, לשייף את המרכזיות עד זרא ולא לזוז ממנה. הצרה היא שהאמצע הוא המקום הכי מנוון, משמים וחסר תנועה בכל תחומי החיים.

אחדות היא שחיתות

אחד מסימני ההיכר של מות הפוליטיקה וההתגוששות האידיאולוגית, הוא העובדה שהמילה אחדות מהלכת קסם על הציבוריות הישראלית.

בכל זמן נתון יש לצערנו רוב התומך בהקמת ממשלות אחדות למיניהן וגווניהן. זוהי עדות לשמרנות וקיפאון של חברה ולהעדר יכולתה לנוע. "אחדות", "לכידות", "עם אחד" "שלום בית" ועוד צירופים סכריניים הן בעצם מילות קוד לשמרנות וסטגנציה.

אחדות לאומית היא יחסית מתכון פוליטי די נדיר שרוב המדינות המתוקנות מסרבות לאמצו במפגיע, אף לא כאלה הסובלות מקיטובים ושסעים חברתיים. ואילו אצלנו היתה האחדות למיסטיפיקציה רווחת ולשיטה חוזרת ונשנית. חלוקת השלל השלטונית בין המפלגות הגדולות שבכלל אמורות להתקוטט על רעיונות, היתה פה כמעט למודל דוגמטי וחזרתי.

אך אליה וקוץ בה: ממשלות אחדות אולי יוצרות אשליה של שקט ושלווה פוליטיים ויכולת לקדם נושאים שבהם ממשלות צרות מתקשות. אולם ההיסטוריה מוכיחה בדיוק את ההיפך.

בממשלת האחדות הראשונה בפועל (84-88), חתם שר החוץ דאז, פרס, על "הסכם לונדון" עם המלך חוסיין שממנו מיהרו להתנער שמיר ורבין. בתחום הביטחון הנהיג אז רבין המנוח מדיניות מאוד ברוטאלית בנסיון נואש לדכא האינתיפאדה הראשונה. אחר כך הגיע "התרגיל המסריח" שבעקבותיו סולקה "העבודה" מהממשלה וזו הפכה צרה וליכודניקית במהותה. ת'כלס: השותפות לא ייצרה מאומה.

והנה פרדוקס ראשון כביכול: משה ארנס שירש אז את רבין בביטחון, ניהל מדיניות שפויה וליברלית בשטחים הכבושים, לא הרס בית אחד ואף תמך בנסיגת צה"ל מעזה. ואילו שמיר הלך למדריד והסכים לראשונה לעיקרון של שטחים תמורת שלום.

ואילו רבין המנוח, לימים כראש ממשלה צרה מאוד בתמיכת חד"ש והמפלגות הערביות מבחוץ יחתום על אוסלו המחלוקתי, אבל ילמדנו שממשלה צרה מעיזה יותר, משיגה יותר ובעיקר זזה.

נשיא המדינה, שמעון פרס, ששימש יו"ר העבודה או מס' 2 של רבין המנוח ואחר כך ברק, פשוט גמרו לעבודה את הצורה וחיסלו את סיכוייה לאסוף את שבריה ולהתחיל לגבש לעצמה זהות, צבע וציביון.

פרס ראה באופוזיציה כמעט סוג של סיפליס. כמי שרוב ימיו היה ביצועיסט מוכשר ואמביציוזי, הוא ראה באופוזיציה זירה עקרה, חסרת תוחלת וחשיבות.

הבעיה עם התפיסה הזו היא רצינית וקיומית: באין אופוזיציה משמעותית, אמיתית ואפקטיבית, אין בעצם נוגדני שלטון. או אז מערכות קריטיות אחרות נחלשות – זו המשפטית למשל. בקיצור, האחדות הלאומית משחיתה.

אך לפני שלוש שנים, עם תום מערכת הבחירות הקודמת, מיהרו הפרשנים לקבור את הליכוד ובפרט את נתניהו. סכנת פוטש ריחפה על ראשו. ח"כ סילבן שלום הרבה אז לכנות את נתניהו "ראש ממשלת האו-טו-טו" (הוא בז ושלל את האפשרות שנתניהו עם 12 מנדטים יצליח להפיל את הממשלה הנוכחית טרם זמנה). עובדה! ללמדנו שאין מניה בפוליטיקה שטסה יותר מהר מישיבה באופוזיציה וסירוב עקרוני להשתתף בשלטון.