המלחמה בטרור והשוק החופשי פגעו בזכויות אדם
מה מצב הזכויות שלנו, במלאות 60 שנה לחתימה על ההכרזה המפורסמת? בכי רע, אם שואלים את קרייג מוקייבר. בשיחה עם ynet מסביר הבכיר במועצת זכויות האדם של האו"ם, מדוע אין סיכוי שהמסמך היה מתקבל בעולם שלאחר ה-11 בספטמבר. וגם: מה עושים עם צביעות המעצמות - ואיך אפשר להשוות את הטבח בדרפור למעשי צה"ל בשטחים
המשפטן המתמחה בזכויות אדם, העובד בשורות האו"ם מאז 1992, סבור כי המסמך שעליו חתמו אלינור רוזוולט, רנה קסין, ג'ון פיטר המפריז ואחרים ב-10 בדצמבר 1948 הוא יוצא דופן, "ואין סיכוי בעולם שהיה מתקבל היום, לנוכח האופן שבו מתייחסות ממשלות לנושא.
"ההכרזה התקבלה ברגע היסטורי, אחרי שהעולם היה מזועזע מזוועותיה של מלחמת העולם השנייה ובעיקר מהשואה, וקבע כי זכויות אדם הוא דבר ששייך לכולם ואינו עניינן הפרטי של מדינות, ושלכל אדם מגיעות זכויות אלו, מתוקף היותו בן אנוש".
עציר מובא למחנה במפרץ גואנטנמו. זכויות אדם בנסיגה (צילום: AP)
"אבל אם לוקחים את החזון ההוא ומשווים אותו למצב שבו אנחנו נמצאים עכשיו - ניתן לראות שמבחינת זכויות אדם, אנחנו בנסיגה. יותר ויותר ממשלות רומסות את זכויות אדם בשם תפישות ארכאיות של ביטחון המדינה. לפני עשר שנים, הקהילה הבינלאומית הגיעה להסכמה שתפקידן של מדינות הוא להגן על הפרט, ולא רק ממחבלים - אלא גם מהסיכוי שהמשטרה תבוא ותגרור אותו מהמיטה באמצע הלילה בגלל עמדותיו הפוליטיות או דתו. אבל עכשיו, פתאום כל מה שהמדינה עושה כדי לשמור על ביטחונה מוצדק, גם ובמיוחד אם הוא כולל הטלת מגבלות על זכויות אדם. ואז פתאום רווחים מעצרים שרירותיים ומגבלות על חופש הביטוי. זה מדרון חלקלק".
שוק חופשי דורסני וחשיבה מגבילה
אבל לא רק הממשלות אחראיות להרעה במצב, גורס מוקייבר. "אנחנו חיים בעידן של שוק חופשי משולח-רסן שגם הוא מגביל את זכויות האדם. המשבר הכלכלי העולמי ומשבר המזון שקדם לו הם עדות לנסיגה. הגישה התומכת בדה-רגולציה קיצונית, שמתייחסת לדיור ולביטוח בריאות כאל מוצרי צריכה ואינה מגנה על הציבור מפני הניצול של הכוחות הכלכליים הגדולים, פוגעת בחזון זכויות האדם. כי הזכויות הכלכליות והחברתיות, שנכללות בהצהרה, הן זכויות בדיוק כמו החירויות האזרחיות והפוליטיות.
מהגרים אפריקנים בטנריף. איום במקום נכס (צילום: AP)
"לשני גורמים אלה נוספה גם העובדה, שהמצב הנוכחי מתאפיין בחשיבה מגבילה ותוחמת - הפרדה, גדרות, הגבלת תנועה - כשיטה לפתרון בעיות. במקום להסיר מגבלות, נוקטים ריסון או הפרדה. מתייחסים למהגרים כאל איום במקום כנכס. שלושת הדברים הללו מעדים כי החזון של ההכרזה נמצא היום בסכנה ממשית, הרבה יותר משהיה לפני 60 שנה. לא משום שהיום יש הפרות - גם אז היו הפרות - אלא משום שהיום נראה שהרעיון שעומד בבסיס ההכרזה והמוסדות נמצא תחת מתקפה".
בדותא ושמה "מלחמה בטרור"
מוקייבר מודה בפה מלא שהסיבה העיקרית למצב הקשה, שאליו נקלע חזון זכויות האדם, הוא מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001. "כשהמתקפה המזוויעה הזאת קרתה, אנחנו טענו שמדובר בפשע נגד האנושות, ולכן טענו שהתגובה צריכה להיות בהתאם - להעמיד לדין את האחראים ולטפל בקורבנות. אך לא זו לא הגישה שהתקבלה. נוצרה בדותא של 'מלחמה בטרור' - כאילו שבאמת ניתן לפתוח במלחמה נגד רעיון או קונספציה. לצערי, התוצאה היתה מלחמה של ממש, והיום אנחנו נמצאים במצב הרבה פחות בטוח. יציבות העולם התערערה, וזכויות האדם נפגעו קשות. האמינות של מדינות שהשתתפו במלחמה הזאת מבחינת זכויות אדם נפגעה אף היא.
"אני מעורב בתנועת זכויות האדם מאז 1979", מוסיף מוקייבר, "וזו הפעם הראשונה שמתנהל בצפון אמריקה דיון ציבורי על השאלה 'האם צריך לענות אנשים'. כבר חשבנו שניצחנו בקרב הזה, שאנשים קיבלו את הרעיון שעינויים זה דבר בלתי מתקבל על הדעת, יחד עם רצח עם ועבדות - ופתאום עכשיו זה נתון לדיון? הרי אם אפשר להצדיק עינויים בשם טיעונים ביטחוניים, זה פותח פתח להצדקת רצח עם בשם טיעונים פוליטיים - או עבדות בשם טיעונים כלכליים. כשמתחילים לשחוק זכויות אדם בסיסיות, עולים על מסלול מאוד מסוכן".
מעצר מבוקשים בשטחים. דרכים לא לגיטימיות? (צילום: AP)
מוקייבר סבור שהדרך הנכונה להיאבק בטרור הגואה אינה במעצרים או עינויים, אלא בדרכי החוק. "גם לאו"ם יש אסטרטגיה ללוחמה בטרור, ואחד מעמודי התווך שלה הוא השמירה על זכויות אדם. האמצעים שבהם משתמשות ממשלות מערביות היום - מעצרים שרירותיים ועינויי חשודים, למשל - הוכחו כלא-יעילים, פוגעים בלגיטימיות של המטרה שבשמה התבצעו, וגם אינם קבילים משפטית. אין מערכת משפטית שתקבל הודאה של נאשם שנגבתה תחת עינויים".
רק מגנים את ישראל?
מועצת זכויות האדם של האו"ם, שמוקייבר הוא אחד מבכיריה, אינה הגוף האהוד ביותר, בלשון המעטה, על ממשלת ישראל. זאת, לאור העובדה שהמועצה וראשיה נוטים חדשות לבקרים למתוח ביקורת על ישראל, בתדירות שמדינות אחרות, שנוהגות להפר באופן קבוע זכויות אדם, אינן זוכות לה.
מוקייבר, שהיה בעצמו מוצב בעזה כיועץ לענייני זכויות אדם של האו"ם בין השנים 1996-1998 ("ימי אוסלו המבטיחים", הוא מכנה אותם) - לא מופתע מהתגובה הישראלית לביקורת. "מאז שאני באו"ם, עוד לא ראיתי אף ממשלה שאמרה לנו, 'נכון, אתם צודקים'. תמיד הממשלות מגיבות בהכחשות, ובהאשמות שאנחנו מוטים נגדה ולא מודעים למורכבות המצב. אבל בניגוד למה שישראל חושבת, היא בהחלט לא המדינה היחידה שנמצאת על סדר יומה של המועצה. רק לאחרונה עסקנו במצב במיאנמר, בדרפור ובקונגו. מדי ישיבה דנה המועצה ב-40 מדינות לפחות, ברמה זו או אחרת של עומק. עסקנו בכל המשברים הגדולים בעולם".
אבל איך אפשר להשוות את רצח העם בדרפור לפעילות צה"ל בשטחים?
"אנשים שעוסקים בזכויות אדם לא אוהבים לעשות השוואות בין הפרות במקום אחד להפרות במקום אחר. אם עינו אותך, זה באמת לא משנה מי עינה אותך - אם הוא קונגולזי, ישראלי או אמריקני. אנחנו מאמצים את נקודת המבט של הקורבן. ושנית, אנחנו מתמקדים באזורים שבהם יש רגישות גבוהה. ובשטחים הכבושים יש שני גורמים שמזמינים את ההתמקדות - רגישות מוגברת עקב כיבוש, ואורכו הממושך של הכיבוש", הוא משיב.
מועצת זכויות האדם דנה בהפרות זכויות אדם במיאנמר (צילום ארכיון: AFP)
למרות זאת, מודה מוקייבר כי המנגנון הנוכחי של מועצת זכויות האדם של האו"ם אינו מושלם, ומונע לא פעם משיקולים לא-ענייניים. "המדינות מטפלות בנושא זכויות האדם בצורה צבועה מאוד, על פי שיקולים פוליטיים - כלומר, כשאתם מבקרים את ידידי, אתם לא בסדר, אבל כאשר אתם מבקרים את אויבי, אתם על הכיפאק. זו לא מסגרת נכונה והוגנת לטיפול בזכויות אדם. הצביעות הזאת מאוד מטרידה אותי - למשל, ממשלות מערביות שממהרות לגנות הפרות זכויות אדם באפריקה או באסיה, אך יעשו הכל כדי למנוע דיון ביקורתי בהפרות שמתבצעות במתקן המעצר במפרץ גואנטנמו. זו לא רק נחלת ממשלות המערב - יש מדיניות דומה גם בקרב קבוצות אזוריות אחרות. באפריקה, לדוגמה, היתה עד לאחרונה נטייה להתאגד כדי למנוע דיון בכמה מהמצבים הקשים ביותר מבחינת זכויות אדם, כמו דרפור או קונגו.
"לגופו של עניין, בנוגע לישראל, אין ספק שיש כמה מדינות במועצה שאינן מנהלות יחסים ידידותיים עמה - וזה בהחלט משפיע. צריך גם לזכור שרוב המדינות החברות כיום באו"ם הן פוסט-קולוניאליות, וכשהן הצטרפו לאו"ם ולמנגנוני זכויות האדם שלו, פני המנגנונים הללו השתנו. לפני כן הם התמקדו בחירויות אזרחיות, כלכליות, חברתיות ופוליטיות, אך בשנות ה-60 וה-70 השתנה הפוקוס, והושם זרקור על הגדרה עצמית, שבהחלט השפיע מבחינה פוליטית על תשומת הלב שקיבל המצב בשטחים".
פולמוס דרבן השני
שרת החוץ ציפי לבני כבר הודיעה שלא תגיע לכינוס באפריל בז'נבה, שמארגנת המועצה, לבחינת הצהרת דרבן, מחשש שהכינוס יהפוך שוב לבמה של הכפשת ישראל.
"יש פה טעות מובנית. הביקורת שהושמעה על דרבן לא היתה על הכינוס הבין-ממשלתי בדרבן, שאימץ הצהרה העולה בקנה אחד עם מדיניות ישראל בנוגע למזרח התיכון ולתהליך השלום, ושגינתה את השואה. אבל במקביל לכינוס הזה, נערך פורום שבו השתתפו נציגי ארגונים לא-ממשלתיים, ושם התבטאו בצורה מאוד בוטה ובשפה בלתי הולמת נגד ישראל. זה היה מטריד, וחבל שהפורום הזה מעיב על כינוס דרבן עצמו, שהפיק הצהרה טובה מאוד לטעמי, שהתקבלה פה אחד. האמריקנים והישראלים לא היו שם אמנם, אבל כל מי שהיה באולם קיבל את הנוסח", הוא מבאר.
"הכינוס הצפוי באפריל נועד רק לבחון את יישום הצהרת דרבן, ולבחון מה עוד ניתן לעשות כדי להיאבק בגזענות. אני סבור שכל המדינות צריכות להשתתף בו - ואם יש להן הסתייגויות, הן צריכות לדון בהן באופן פומבי. רק דיאלוג קונסטרוקטיבי הוא הדרך להבטיח שתהיה התקדמות".
מועצת הביטחון של האו"ם. הווטו פוגע בהגנה על זכויות אדם (צילום: AP)
דרושה רפורמה
כיצד, אם כן, ניתן לפתור את הבעיות ולהפוך את מנגנוני זכויות האדם של האו"ם לענייניים יותר, שקופים יותר? לדברי מוקייבר, הפתרון טמון, באופן בלתי מפתיע, גם ברפורמה המתבקשת בגוף רב-העוצמה ביותר באו"ם, מועצת הביטחון. "כרגע, האיום בשימוש בזכות הווטו הוא המחסום העיקרי בפני השמירה על זכויות אדם. ביקשנו לקראת הכינוס השנתי מהחברות הקבועות במועצה שיימנעו באופן וולנטרי מלהשתמש בווטו במצבים של פשעים נגד האנושות ורצח עם, הפרות בוטות של זכויות אדם. די בהבטחה הזאת כדי להביא לשינוי חיובי משמעותי במצב".
ומה בנוגע לבעיית הפוליטיזציה של המועצה? איך ניתן לפתור אותה?
"אנחנו דנים עכשיו בכמה יוזמות מבטיחות שנמצאות בשלבי גיבוש מוקדמים. אחת מהן היא הרעיון שניתן יהיה לשכנע מספיק מדינות להקים ברית בין-אזורית, כדי שזו תהפוך לכוח מזרז בתוך הגופים הבינלאומיים ותקדם באופן הוגן אג'נדה להגנה על זכויות אדם. הרעיון הוא להביא את כולם יחד, כדי ליצור מנגנון הוגן שבוחן גם את ישראל והשטחים
- אך גם את מינאמר ודרפור וסין וזימבבווה וגואנטנמו.
"יש צורך במנגנון שכזה, כי המדינות לא יעשו זאת מעצמן. הן הוכיחו שהן לא יכולות להתעלות מעל אינטרסים צרים. אם בוחנים את ההיסטוריה של תנועת זכויות האדם ב-60 השנה האחרונות, כל ההישגים שרשמנו הושגו לא בגלל רצונן של המדינות, אלא משום שהיה ציבור שדרש שהממשלות יכבדו את הזכויות: ארגוני זכויות אדם, מומחים ובעיקר אזרחי העולם. כל עוד הציבור דורש את זה - זה ייקרה. ממשלות מיוזמתן לא יעשו דבר".
לפנייה לכתב/ת 
