להיות שליחה
"אתן, הרבקיות של העולם, מודל חיקוי אמיתי. יש מי שיתווכח עם המטרה - להיות שם עבור כל יהודי - אבל לא עם הדרך. כי כשמישהו נותן את כל כולו, גם עולמות שונים מתחברים". טלי פרקש נפרדת משליחת חב"ד, רבקי הולצברג
רבקי, את המילים האלה אני כותבת עבורך. נכון, לא ממש הכרנו, הסתפקנו בנפנוף שלום אקראי פה ושם בכינוס חב"די כזה או אחר. אך הפנים המוכרות בעיתון, עוררו בי צביטה חדה של החמצה. הטור הזה הוא בשבילך, וידוי אישי-פומבי של כל הדברים שרציתי אי-פעם לומר לך ולכל הרבקיות האחרות. אוסף של תחושות סובייקטיביות עד מאוד, מילדות שנולדו לשנות את העולם.
מי שמכיר אותי יודע ששמונה שנים מחיי ביליתי לצידכן. צפיתי בכן, משתוממת. נדהמת מתחושת הדחף לתרום המפעמת בכן. כאילו נולדתן עם גן עודף לאהבה ונתינה. גם היום לא הצלחתי לפענח עד הסוף את סוד הכוח, את העוצמה הפנימית,
כפר חב"ד:
רבבות ייפרדו מבני הזוג הולצברג
טל רבינובסקי ורונן מדזיני
מטוס חיל-האוויר ובו גופות ששת הנרצחים בבית חב"ד נחת אמש בישראל. בכפר חב"ד נערכים להלוויית המונים לשליחי החסידות למומבאי
כבר אז, עוד לפני שיצאתן לכבוש את האנושות, חמושות באוכל כשר וחיוך, הייתן מיוחדות. ילדות שנסחבות כל שישי עם חבילת נרות שבת ענקית לחלוקה. נערות הלשות בחדווה במשך שעות ארוכות, מצות לפסח עם ילדים בני ארבע. מגיעות מדי ערב לשיר עם זקנים וקטטר שירי חנוכה. בעוד אחרות, בנות גילכן, מנצלות אין-ספור אפשרויות מהנות יותר לבילוי בחופשה. אבל לא אתן, אף פעם לא אתן.
אני זוכרת איך רבקי אחרת, ערב אחרי החזרה משהייה בת חצי שנה בסיביר, מנסה להתלוצץ על כוויות קור ברגליים, על מי-קרח במקלחות וארוחות יום יומיות של בשר ותפוחי אדמה. היא לא הגיעה לשם כדי ליהנות מהנוף הארקטי, או משעתיים אור ביממה. הפרס עבורה לתנאי המחיה הקשים מנשוא היה לימוד ילדים יהודים חגים ועברית. בשבילה זה היה שווה את הכל - כולל שבירת שיניים ברוסית וכתיבה מאומצת באותיות קיריליות. כי זו היא "שליחה" אמיתית. תמיד בתפקיד, אף פעם לא נחה, אף פעם לא מרפה, כמוך.
אולי כשמכירים אתכן כמתבגרות, מתחילים להבין איך יכול זוג צעיר, אפרוחים, במלוא מובן המילה, לצאת מהנוח והמוכר אל הלא נודע. להיאבק בביורוקרטיה מתסכלת ומתישה. לשמש כשרותי הסעדה, פסיכולוגים, רבנים, כתובת לשעת צרה. לתפקד מסביב לשעון, בלי ימי חופשה או מחלה, במציאות יום יומית קשה ומפרכת לכל אדם מערבי באשר הוא. תוך מרדף בלתי פוסק אחר תקציב, שאף פעם לא מספיק. מירוץ נגד הזמן לפני כל חג, להפיכת בקתות מוזנחות במדינות עולם שלישי לבית עבור מטיילים ישראלים, רגע לפני היציאה לטרק. וכן, בסך הכול שני ילדים עם כוכבים בעיניים.
נשים קטנות-גדולות
הרבה יכולים מן הסתם להתווכח עם המטרה. להרים גבה על המוטו שלכן, להיות שם, בשביל כל יהודי באשר הוא, אבל לא עם הדרך. כי כשחווים מישהו הנותן את כל כולו, מניח את עצמו לפניך בפתיחות ובכנות, גם עולמות שונים ותפיסות מנוגדות יכולים לדור יחד, בכפיפה אחת, בשלום.אתן הרבקיות של העולם, מודל חיקוי אמיתי. אתן עשרות בודדות, מפוזרות, רחוקות ומבודדות. מתורגלות בשליחה במייל של תמונות הילדים הגדלים רחוק מסבא וסבתא. "נפגשות" עם חברות טובות רק בשיחות טראנס אטלנטיות. אתן משמשות עבורי כתזכורת מתמדת לכך שיש מי שעושה יותר, הרבה יותר. הבסיס לידיעה כי בכוחו של הפרט הקטן לשנות תפישות, למגר דעות קדומות ולהכחיד רתיעה. להפוך את הזר והמנוכר לבית עבור כל ישראלי בכל פינה רחוקה בעולם. אתן בשבילי השגרירות האמיתיות של ישראל.
לכן, גם כשהדרמה תישכח, וקולות השבר והזעקה יידמו, יש עדיין, בזכותך רבקי, בזכות העשייה, רבים שזוכרים ולא שוכחים. איך זה לחוות 100% של נתינה, מאישה קטנה וגדולה מהחיים.
רבקי, יהי זכרך ברוך.
לפנייה לכתב/ת 
רבקי וגבריאל. כוכבים בעיניים
צילום: רויטרס
גופות הרוגים בית חב"ד מומבאי טרור הרב גבריאל הולצברג רבקה רבקי הולצברג נתב"ג
צילום: משה מילנר, לע"מ
מומלצים
