הי דרומה לטריאתלון

אני בדרך לאילת, לאליפות המדינה בטריאתלון. כן כן, הספורט הזה, שכולל קילומטר וחצי של שחייה בים, מעבר לרכיבה של 40 ק"מ, ולקינוח - 10 ק"מ ריצה. השנה לוקחים בתחרות חלק 1600 מתחרים. הילדים וזוגתי ישנים ברכב, עוברים את יוטבתה, ואני מרגיש איך הדופק שלי מתחיל לזחול כלפי מעלה. הפעם השמינית שלי באילת. בטריאתלון.

הספורט הזה, שהחל את דרכו בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, טומן בחובו קסם שאת פישרו אני מנסה לברר זמן רב. הרי זה קשה, באמת קשה, וכל שנה, מהיום בו אני עוסק בספורט הזה, נוספים יותר ויותר אנשים, במשרעת גילים מדהימה - מגיל 8 עד גיל שמונים. פלוס.

יש בו, בטריאתלון, כמעט כל מה שצריך לטיפול עצמי אינטנסיבי: גדג'טים בלי הגבלה, ביגוד, ציוד, משקפיים, תזונה (והרבה !!!), כושר אין סופי, והרזיה ללא רחמים. ויש בו אנשים מדהימים, עם רצון של ברזל, והתמדה.

אני מזהה על הכביש בצומת קטורה את סימן הסיבוב ל-20 הקילומטרים הראשונים באופניים. מחר בבוקר אשא תפילה חרישית של ש"החיינו", כשאגיע אליו. כי באילת כמו באילת,

הרוח צפונית בדרך כלל, והרכיבה צפונה קשה ומאתגרת, נגד הרוח ובעלייה מתונה. אבל המתנה באה בסיבוב חזרה: מכת רוח אדירה בגב ואני טס חזרה לעוד עשרים קילומטר, בדרך לקו הזינוק לריצה.

מי שעוסק בספורט הזה מתאמן לא מעט, יום יום, ולפעמים פעמיים ביום, במשך כל השבוע למעט יום מנוחה שבועי. עונת התחרויות מתחילה בחודש מארס, ומסתיימת לקראת סוף השנה, כשגולת הכותרת היא התחרות באילת. בדרך יש מספר לא מבוטל של תחרויות בכל הארץ. האימונים, על פי תכנית מסודרת, כוללים ריצה, רכיבה על אופניים, ושחייה. עם הזמן מגיעה התובנה של חשיבות התזונה, ויותר מכך, חשיבות המנוחה הנכונה וההתאוששות.

החלק השני - אופניים. מדוושים בכוח (מיכל פלג, www.mekomot.co.il )

הכנות אחרונות

אנחנו מגיעים לאילת, מתמקמים במלון, ואני מתחיל בסידורים ערב התחרות. הכנת ובדיקת הציוד, מעבר על נקודות הזינוק ואזורי ההחלפה (שחייה/אופניים , אופניים/ ריצה), מספר חזה, צ'יפ אלקטרוני, אוויר בגלגלים ואוויר בריאות. הכול מוכן, ואני יוצא לארוחת הערב שתכלול מן הסתם כמות לא מבוטלת של פחמימות, אני אזדקק לאנרגיה הזאת מחר.

את רוב האנשים שאני פוגש הערב אפגוש מחר על המסלול. התחרות בסופו של דבר היא רק עם עצמך. ספורט נטו. רק אתה ואלוהים. מחר תהיה אחלה תחרות. אני מוכן.

על קו הזינוק

יום שישי, 7:40 בבוקר - אני על קו הזינוק. קמתי שעתיים לפני כן, לקחתי את האופניים והציוד לשטח ההחלפה, רחבה ענקית עם מאות זוגות משובחים, מסודרים כמו חיילים כשכל זוג ממוספר ומחכה לרוכב המסור שיגיע רטוב לצאת למסע משותף.

במקצה שלי יש 140 משתתפים, ארבעה מקצים זינקו לפני, ויש עוד חמישה אחרי. 4,3,2,1, ואני במים. נחיל של 140 אנשים מתחיל בשחייה, אנחנו קוראים לזה "מכונת כביסה" - מאות ידיים מנסות לפלס דרך במים ולהתמקם טוב יותר, בדרך כלל זה כרוך בכמה מכות "יבשות" אבל זה נרגע מהר מאוד הפעם, ואני נכנס לקצב שחייה נמרץ.

בשחייה יש פרדוקס - כמה שאתה משקיע יותר כח כך אתה מייצר יותר התנגדות. אני מנסה לשמור על קצב טוב, תנועות ארוכות, גוף מאוזן וידיים רפויות ככל האפשר, וצולח את אלף וחמש מאות המטרים. יציאה מהירה מהמים וריצה מטורפת לשטח ההחלפה - לאופניים. הדופק בשמיים, אני מרגיע ויוצא לרכיבה. הקסדה, המשקפיים, האופניים והרוח בפנים.

עשרים ק"מ צפונה בעלייה, מדווש בכוח. מרוכז וכואב. הכול נסבל, אני אפילו יכול קצת יותר. אני קורא לכאב הזה ברגלים "כאב ידידותי". הדרך חזרה מהירה ומתגמלת. רוח גבית לשלום. טיסה נמוכה, ואני חוזר לשטח ההחלפה. עוברים לנעלי ריצה.

כל האימונים, התרגולים והתחרויות עד היום היו על מנת לרדת מהאופניים ולהתחיל את הריצה כאילו לא עשיתי כלום לפני כן. לפעמים זה גם מצליח. אני

מרגיש לא רע בכלל, ויוצא לריצה. עכשיו יש זמן להירגע ולבצע הערכת נזקים: מה כואב והיכן המתחרים. יש עוד עשרה ק"מ. צעד צעד.

בדרך כלל בקילומטר השישי יש משפט שחוזר אלי בכל תחרות: "מה לכל השדים והרוחות אני עושה כאן?" או בוורסיה אחרת: "בשביל מה אני צריך את כל זה?". אני בוחר שלא להתעמק בתשובה. בקילומטר השמיני הכול עובר. עוד 200 מטרים לקו הסיום. אני מגביר את הקצב. משהו קורא שם, על קו הסיום. אני לא יודע להסביר את זה, נסו לבד. זה שווה.

להתראות בשנה הבאה. יורם מור , בן 46, נשוי + 3.