אלוהים לא מרחם על העבודה
ייתכן שהתשובה ליום ה"אין בחירות" בעבודה טמונה בפואטיקה. דווקא ביום שבו רצו במפלגה לצאת לדרך חדשה, התהפכה המשאית עם האספלט, ואין להם דרך - ודאי שלא חדשה
"אלוהים מרחם על ילדי הגן", כתב עמיחי, ובפרפראזה על דבריו, נאמר רק כי אלוהים פחות מרחם על ילדי המפלגה.
אין מה לומר, נמוך מזה כבר אי אפשר כנראה לרדת. רק זה היה חסר למפלגת העבודה: מערכת בחירות פנימית מוקיונית וקלוקלת, שהסתיימה עוד לפני שהחלה, שהפכה לשיא גינס בגיחוך ובעליבות עוד בטרם הספיק פואד בן אליעזר לרשום את עצמו כשיאן הקמפיינים הקצרים בעולם. כמו על המצרים נוחתות על העבודה המכות, בזו אחר זו, האחת גרועה מקודמתה, השנייה כואבת יותר מזו שלפניה. רצף של "נאחס" שמסרב להיפסק. ובמקרה הזה, של הפריימריז, או של הלא-פריימריז, המכה הייתה קשה, וכואבת, ובלתי צפויה. כי דווקא ביום שבו רצו אנשי העבודה לנסות ולצאת לדרך חדשה, התהפכה המשאית עם האספלט, ואין להם דרך, ווודאי שלא חדשה.
שירת הדמוקרטיה הפכה לקללות
כל קלישאה טובה כדי לתאר את שעברה היום העבודה. צרות באות בצרורות, וכל דבר רע שיכול היה לקרות למפלגה – קורה. אחרי חודשים של סקרים קשים, ביקורות קטלניות ונבואות זעם, לא קשה להבין את פשר הדיכאון שאחז באנשי העבודה עם התמוטטות הפריימריז.
האנרגיות כולן כוונו ליום הזה, המועמדים התרוצצו ברחבי הארץ, והכוונה הייתה לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב. אלא שהשיר הזה נקטע באמצע היום, ואת מקומו תפסו קללות, ועצבים וכעסים על מחשבים, רשתות ומערכות שנתקעות.
אפשר לרחם על אנשי מפלגת העבודה, כי הפעם, ורק הפעם, זה כנראה לא היה באשמתם. הפעם, גם אם רוצים, אי אפשר להאשים את אהוד ברק בפאשלה הממוחשבת. וגם לא את פואד, או את בוז'י, או את שמחון. האצבעות המאשימות מופנות כולן אל המזכ"ל איתן כבל, אך עדיין לא ברור עד כמה הוא אחראי, ועד כמה הוא אשם בפיאסקו.
כבל, שפועל בתנאים לא תנאים במפלגה המרוסקת, רצה לגמור את הפריימריז האלה בלי חובות,
הבעיה של ברק היא שעם הנזק הכלכלי שספגה העבודה עוד אפשר להסתדר, וגם את הפריימריסטים אפשר להרגיע. אבל את הפגיעה התדמיתית שספגה העבודה בגלל הפריימריז שלא היו - ספק אם יהיה ניתן למחוק. שוב נאלץ "מר ישראלי" לצפות בתמונות מביכות מבית מפלגת העבודה, ושוב נתגלתה לנגד עיניו מסכנותה של המפלגה שפעם בנתה מדינה - והיום בקושי מצליחה לבחור רשימה - או לבנות רשת מחשבים ראויה.