אלה הקטנה מתה בשנתה והצילה פעוט בגילה
ושוב, טרגדיה של משפחה אחת העניקה חיים חדשים לאחרת: ביום שלישי האחרון לא התעוררה אלה הנינה, בת השנה ו-3 חודשים, משנת הצהריים בגן. מאמצי ההחייאה החזירו את הדופק אך הנזק המוחי היה בלתי הפיך. הוריה ניאותו לתרום את אבריה. פעוט בן גילה מהכפר ירכא קיבל את הכבד שלה. "גידלנו את אלה בבית אוהב מלא נתינה, והרגשנו שזו החובה שלנו", אומרת האם
זה קרה ביום ג' בשבוע שעבר, אלה, בת שנה ו-3 חודשים מהישוב אבן יהודה, בת יחידה להוריה מיכל ואיתן הנינה, לא התעוררה משנת הצהריים בגן הפעוטות. הגננת שניסתה להעירה, הבחינה כי אלה הכחילה ואינה נושמת. הגננת הזעיקה גנן נוסף שעבד בסמוך ויחד ביצעו בה פעולות החייאה ראשוניות.
בתוך כ-10 דקות הגיעה למקום ניידת טיפול נמרץ שהמשיכה בהחייאה מתקדמת למשך 40 דקות. צוות מד"א הצליח להחזיר לאלה דופק, והיא הועברה מונשמת לבית החולים שניידר בפתח תקווה.
"היא נתנה כל כך הרבה אהבה לכל הסביבה ואושר אינסופי". אלה הנינה
אלה אושפזה ביחידה לטיפול נמרץ ילדים כשהיא מונשמת, אולם הבדיקות הראשוניות שנערכו לה באותו ערב גילו כי היא סובלת מנזק מוחי בלתי הפיך ולמעשה מתה מוות מוחי.
לאחר מספר ימים של אשפוז כשמצבה אנוש, הסכימו הוריה לתרום את איבריה לילדים נוספים. הכבד נתרם לפעוט דרוזי מהכפר ירכא, שנולד בדיוק באותו חודש בו נולדה אלה. הפעוט סבל מחסר מטבולי תורשתי, שהצריך השתלת כבד ונמצאה ביניהם התאמה במידות הגוף ובסוג הדם. גם השתלת הכבד בוצעה בשניידר.
פרט לפעוט שזכה בכבד, לא נמצאו בישראל ילדים מתאימים לקבל איברים אחרים, ולכן נעשתה פנייה לאיטליה, המרכזת פעילות ענפה של השתלות בין מדינות המזרח התיכון.
"שמשהו ממנה ימשיך לחיות ולגדול". אלה הנינה
הוריה של אלה הסכימו להעברת האיברים לאיטליה, אך גם שם לא התאמות בין הילדים שהמתינו להשתלות. האיברים לא הוצעו למדינות אחרות בשל המרחק הרב, והצורך לשמור על פרק זמן קצר בין נטילת האיבר לבין השתלתו.
בנוסף על תרומת הכבד, נתרמו גם מסתמי לב מליבה של אלה, שיושתלו בעתיד בילדים שנולדים עם מומי לב, ואשר מידות הלב שלהם תואמות בדיוק את מידות הלב של אלה. מסתמי לב נשמרים בבנק שימור מיוחד, כאלו קיימים בבבלינסון, בשיבא,ובהדסה, ויכולים להישמר עד חמש שנים.
"אלה הייתה ילדה מקסימה" מספרת אמה, מיכל הנינה, "היא נתנה כל כך הרבה אהבה לכל הסביבה ואושר אינסופי. הרופאים לא מוצאים סיבה למותה, והסבירו כי זה לא מוות בעריסה משום שהיא ילדה גדולה, ואנחנו ההורים לא מעשנים. פשוט לא מצאו סיבה רפואית למוות שלה, וזה קשה שבעתיים – כשאין לך על מי לכעוס".
- איך הגעתם להחלטה לתרום את איבריה?
"גידלנו את אלה בבית אוהב מלא נתינה, והרגשנו שזו החובה שלנו. לבעלי ולי לא משנה מי הילד שיחיה בזכותה, העיקר שימשיך לחיות ולעשות דברים טובים כפי שאלה שלנו עשתה, שמשהו ממנה ימשיך לחיות ולגדול".
- העובדה שהיא מצילה ילדים נוספים עושה משהו?
"זה מקל במעט, התחושה שהמצב הבלתי נתפס הזה מציל אחרים. זה כל-כך כואב לראות אבא שאומר קדיש על הילד שלו, והתחושה שמישהו יחיה אחריה ובזכותה, נותנת איזושהי הקלה בכאב הזה שאנחנו לא מצליחים עדיין להתמודד איתו. אנחנו לא מאחלים לאף אחד אסון כזה, אבל מקווים שאם זה יקרה חס וחלילה, משפחות לא יחשבו רק על עצמם, אלא גם על ילדים אחרים שניתן יהיה להציל".
- איך ממשיכים מכאן הלאה?
"אין ספק שנזדקק לעזרה כדי להתמודד עם המטען הקשה הזה. אנחנו עדיין לא מסוגלים לעכל שהבת המקסימה והאוהבת שלנו כבר לא איתנו. הדמעות אינן פוסקות. אבל אין ספק שכשנביא ילדים נוספים לעולם, נגדל אותם בדיוק באותה צורה, ונזכיר להם תמיד מי הייתה אחותם".
