ומה עם פרסומת הזבל הטלפונית?

"בכל פעם שאני מתקשר לשירות הלקוחות של חברת ____ אני צריך להאזין לפרסומות שהם דוחפים למענה הקולי. המענה שלהם מאלץ את הלקוחות הקיימים להקשיב בכל פעם לנאומי מכירה, בלי כל דרך לדלג מעליהם. אני גם נאלץ לשמוע מה חדש, ואילו מבצעים ומתנות יש. האם בפעם הבאה שיבוא טכנאי לביתי הוא יישא רמקול המשמיע פרסומות ללא הרף?"

חוק דואר הזבל

קיבלתי ספאם. מה עושים?

המכתב הזה נחת בתיבת הדואר האלקטרוני של ערוץ הצרכנות ב-ynet בעיתוי מעניין. מעבר לבעיה המעצבנת שהוא מעלה, הוא גם מבטא סלידה מהכפייה שמפעילות חברות מסחריות על צרכנים, שמאלצות אותם להיות חשופים לפרסומת - בעיה שזכתה בימים אלו למענה משפטי חלקי. לזה נגיע בהמשך.

דין פרוטה כדין מאה

בינתיים, כמה מלים על התופעה שתיאר הגולש; אילוצם של צרכנים להקשיב לפרסומות בלי יכולת לדלג עליהן קיים בכל מיני גופים מסחריים, שבהם קיים ניתוב טלפוני קולי לנזקקים לשירותיהם. לא פעם, עוד לפני שנשמעת רשימת הספרות שעליהן יש להקיש על מנת להגיע לשלוחה המבוקשת, קורא קריין נלהב פרסומת בשבחי מוצר או שירות מבית היוצר של הגוף הזה. לצרכן הממתין על הקו אין ברוב המקרים ברירה, אלא לעבור את הטרטור הטלפוני הזה.

הדבר הזה מעצבן כאשר מדובר בחיוג למספר חינם (1-800 או 1-801). בהזדמנות זו כדאי להזכיר שעל פי החוק, הגופים הבאים הם שחייבים לספק שירות בחיוג חינם לצורך מתן שירות ללקוחותיהם: ספקי שירותי טלפוניה - קווית וסלולרית, ספקים של שידורי כבלים ולוויין, וכן ספקי גז, חשמל ומים.

כל השאר אינם חייבים לספק שירות טלפוני חינם לצרכנים הזקוקים לשירותיהם, וכשצרכן מתקשר אליהם הוא נחשף - על חשבונו ובעל כורחו - לשטף פרסומות. וזה כבר סיפור אחר לגמרי, מפני שלמעשה מישהו מכניס יד לכיסנו ומוציא מה שמוציא משם. גם אם מדובר באגורות, נזכור שדין פרוטה כדין מאה.

תחילתו של תהליך חינוכי

ממש בימים אלו נכנס לתוקפו החוק האוסר לשלוח אלינו דואר זבל באמצעים אלקטרוניים. דואר זבל הוא עניין מרגיז, ומכיוון שהתופעה כבר עלתה על גדותיה, הגיע העניין לכנסת. זו, בתבונה רבה, חוללה את תחילתו של השינוי בתחום פרוץ זה. חלק חשוב בשינוי הוא בעצם הקביעה הגלומה בחוק, כי אין לשלוח דואר פרסומי לאדם אם הוא לא נתן לכך את הסכמתו - מראש ובכתב.

עד כמה ראתה הכנסת בחומרה את התופעה ניתן לראות בשני סעיפים מרכזיים בחוק. האחד קובע, כי משלוח דואר זבל בלא הסכמת המקבל הוא בגדר עבירה פלילית. ולא זו בלבד, אלא שמי שיעשה זאת יהיה צפוי לקנס של עד 202 אלף שקל.

מי שלא יכלול בבקשה לקבל את הסכמת המקבל את כל הפרטים שדורש החוק יהיה צפוי לקנס של עד 67,300 שקל. מנהל בחברה שלא פיקח על יישומן של הוראות החוק בעניין זה, ולא עשה הכל כדי למנוע משלוח דואר זבל - יהיה צפוי אף הוא לקנס של עד 67,300 שקל.

נוסף על כך נתן החוק כלי מצוין בידי הצרכנים שייפגעו מקבלת דואר זבל בניגוד לרצונם. בגין כל פרסומת כזו הם יוכלו לתבוע עד 1,000 שקל. באמצעים האלקטרוניים של היום לא קשה להוכיח כי אכן נשלח דואר זבל שכזה, וכנראה זו רק שאלה של זמן עד שנתחיל לשמוע על התביעות הראשונות שהוגשו על פי החוק החדש.

התפיסה המבוטאת בחוק זה עשויה להיות גם תחילתו של תהליך חינוכי. בקצהו האחד עומדת זכותו של אדם שלא להיות מוטרד ומועמס בדואר שלא הזמין. בקצה השני עומדת חובתו של סוחר לכבד את רצון הצרכן בתחום זה.

בדיוק את התפיסה הזו מפירות הפרסומות הנכפות על הצרכנים הממתינים למענה בטלפון. זוכרים את שאלתו הרטורית של הגולש: "האם בפעם הבאה שיבוא טכנאי לביתי הוא יישא רמקול המשמיע פרסומות ללא הרף?" למעשה, זה מה שקורה כאשר אנו מתקשרים לגופים הללו.

מה עושים?

החוק האוסר משלוח דואר זבל בלא הסכמת הצרכן אינו חל כיום על דואר הזבל המציף את תיבות הדואר המסורתיות, וגם לא על הצפה בפרסומות מהסוג שעליו התלונן הגולש. זה כנראה יצטרך להיות השלב הבא בחקיקה. הכנסת הבאה תתחיל את עבודתה רק אחרי הבחירות בפברואר, ואז צריך יהיה למצוא חבר כנסת עקשן שיפטור אותנו מהעונש הזה.

הכותבת היא עורכת דין המתמחה בנושאי צרכנות