המטרה: טראומה מדממת

פרשת הבית בחברון לא הייתה צריכה להגיע לבג"ץ. זה עניינה של המדינה, של הממשלה, לקבוע אם הרחבת ההתיישבות היהודית בחברון הוא אינטרס לאומי של מדינת ישראל - או מעשה המנוגד לו. אילו הייתה הממשלה מקבלת החלטה ברורה בעניין לפני שנה ומשהו, ומורה לגורמי הביצוע לפעול על פיה, היה נמנע העימות האלים שאנו עדים לו. 

אבל חולשת הדעת וההססנות שגילו אולמרט, ברק ודיכטר, גרמו לפרשה שתתגלגל לפתחה של מערכת המשפט. מה שהעניק לקיצוניים שבין מתיישבי איו"ש, המכונים "נוער הגבעות", זמן שבו צברו כעסים ומוטיבציה, נערכו והכינו תוכניות פעולה. בסופו של דבר אולצו שופטי בג"ץ להחליט במקום הממשלה.

בניגוד למה שטענו חלק ממתיישבי יהודה ושומרון, החלטת בג"ץ ברורה: היא חייבה את הממשלה לפנות את הבית בחברון בתוך ימים אחדים. אחרת היא הייתה נושאת באחריות ישירה וחמורה לביזיון בית-המשפט ולחתירה תחת אושיות הדמוקרטיה הישראלית. כך נאלצו אולמרט, ברק ודיכטר לבצע בתנאים הגרועים ביותר, תוך כדי מערכת בחירות, את מה שאפשר היה לעשות לפני שנה ומשהו, בלי להסתבך בעימות אלים רחב היקף המאיים לגלוש הרבה מעבר לתחומי חברון.

אבל הפור נפל. היום הגיעה שעתם של המשטרה, צה"ל והשב"כ לאכול את הדייסה שבישלו להם הפוליטיקאים. פינוי הבית כשלעצמו לא היה מבצע מסובך במיוחד. הסכנה האמיתית נבעה לא ממה שיקרה בבית ובסביבתו המיידית בעת הפינוי, אלא מאסטרטגיית "תג המחיר" שאימצו אנשי הפלג הקיצוני של מתיישבי יש"ע.

להפוך כל עימות לטראומה מדממת

צריך להדגיש: הפלג הזה כולל לא רק קבוצה קטנה יחסית של כמה עשרות צעירים פורעי חוק, אלא גם מאות אנשים בוגרים, מחושבים ונבונים, שמטרתם המוצהרת היא להפוך כל עימות בינם לבין זרועות הביטחון ואכיפת החוק לטראומה מדממת. כזו שנועדה להיצרב בתודעת הציבור בישראל, הפלסטינים ודעת הקהל העולמית. השפעתן המצטברת של כמה טראומות כאלה אמורה להרתיע בסופו של דבר את ממשלת ישראל מפני מהלך גדול ביהודה ושומרון במסגרת הסדר קבע.

אותם קיצונים יהודים הגיעו למסקנה, כי כדי לייצר טראומה בסדר שכזה לא די בהתססה רגשית של הציבור בישראל, שיתקומם נגד אלימות קשה כלפי "ילדינו וטובי בנינו". לשיטתם, יש לייצר איום ממשי ומוחשי על ביטחון מדינת ישראל ועל מעמדה בזירה הבינלאומית. רק כך להערכתם אפשר יהיה להרתיע את הממשלות והציבור בישראל מפני מהלכים מדיניים מרחיקי לכת, שיחייבו ויתור על שטחים. לכן אסטרטגיית "תג המחיר" כוללת לא רק התנגדות אלימה לפינוי עצמו והפגנות אלימות, אלא גם ייצור מצב נפיץ בשטחים באמצעות פגיעה פיזית בפלסטינים, השחתת רכוש פלסטיני וביזוי פומבי ומעליב של ערכי האיסלאם.

כשם שהאינתיפאדה השנייה קברה את תהליך אוסלו בדעת הקהל בישראל, כך אמורה התלקחות נוספת בשטחים לשים קץ להסדר עתידי של שתי מדינות בשטחים. פינוי הבית בחברון הוא הזדמנות פז לקיצוניים היהודים לממש אסטרטגיה זו. לכן כוחות הביטחון היו חייבים להיערך לא רק לפינוי הבית, אלא בעיקר להכלה וסיכול "מבצעים מחוללי טראומה", שינסו אותם קיצוניים להוציא לפועל במהלך הפינוי.

ההתנגשויות שהיו בחברון בימים האחרונים בין צעירים יהודים לפלסטינים

 הן רק דוגמית למה שעלול לקרות עכשיו בעקבות הפינוי. מועצת יש"ע והרוב הדומם שבקרב מתיישבי יהודה ושומרון מבינים היטב איזה נזק גורמת להם אלימות הקיצוניים. הם גם יודעים שהם יהיו הראשונים לספוג את התגובה האלימה הפלסטינית. לכן השמיעו קולם וניסו להגיע לפשרה של הרגע האחרון. אבל שעתם של השפויים חלפה - השפעתם בטלה בשישים מול ההסתה של קומץ רבנים ופעילים פוליטיים פנאטיים, דניאלה וייס למשל.

עם הקפדה על יחס מתאים בין מניין השוטרים למפונים, הפינוי הושלם - ובינתיים ללא הטראומה הרצויה כל-כך לפורעי החוק. אולי הפעם לא יהיה צורך בוועדת חקירה.