אלכס פדואה

אי אפשר לנתח בצורה רציונלית את הרומן שיש לאדם עם המכונית שלו. מכונית עונה על הרבה יותר צרכים מאשר להביא אותנו ממקום למקום. לי קשה להישאר אדיש למכונית שבנויה נכון.

רוב הפרויקטים של עיצוב מכונית הם עתירי אילוצים. גם אם ביל גייטס יבוא אלי מחר עם צ'ק פתוח ויבקש ממני לעצב לו טוסטוס מגניב לנסיעה בעיר, כבר יש לי אלפי מגבלות שצריך להתחשב בהן: הטוסטוס מיועד לרוכב בממדים של בן אדם, צריך אנרגיה מסוג מסוים, וכמובן שאי אפשר לחמוק מחוקי הפיזיקה והתעבורה. העיצוב נמצא בניואנסים, בדיוק כמו בפנים האנושיות: לכולנו יש פה, שתי עיניים ואף שנמצא בדיוק באותו מקום, ועדיין יש אינסוף וריאציות אפשריות.

כשהתקבלתי ללימודי עיצוב מכוניות בלונדון ריחפתי מטר מעל הקרקע. הייתי צריך להגיש תיק עבודות וספר סקיצות בינואר 85', ובגלל שלא הייתי יותר מדי מסודר נשאר לי רק חודש להכין את זה - בדיוק כשהייתי אמור לעלות למילואים בלבנון. בגולני, אחרי כמה ימים של פתיחת ציר מערבי, נעלמו לי מהראש כל הרעיונות למכוניות. אז ציירתי את המ"פ שלי כשהוא ישן, את הנגמ"שים ואת המאגיסט, ושלחתי אליהם. עד היום הם מדברים על זה. הם היו פשוט המומים, וכמעט קיבלתי מלגה מיגואר. בשנה הראשונה עיצבתי מכונית מקומטת וכמעט זרקו אותי משם. אני עדיין חושב שזה כיף אדיר לקום בבוקר ולדפוק בעיטה לאוטו שלך.

"הציעו לי לעצב איזה אוטו, אבל זה חרא עיתון" 

במשך חמש שנים עבדתי כמעצב בסיטרואן. אני לא הטיפוס שישב ויעצב פגושים כל היום, ולמזלי היה לי בוס שהבין את זה, אז בחמש שנים האלה עיצבתי מכוניות ספורט, מכוניות תצוגה, וכמה פרויקטים של עיצוב פנים וחוץ. אה, כן, ואת המראות של הקסנטיה.

כשחזרתי לארץ למדתי להתאים את החלומות שלי למציאות. בצרפת הייתי מורגל לפס ייצור מתקדם מאוד שלא היה קיים בארץ, ואפילו סירבתי לעצב מכוניות סדרתיות כי כבודי עושה רק קונספטים. עברתי תהליך התבגרות כואב וחשוב.

בארץ עשיתי כמה פרויקטים של עיצוב אוטובוסים. חלקם הם דוגמאות מעניינות מאוד לכישלון, ואני מסרב להודות שעיצבתי אותם, בעיקר כי בסופו של דבר הייתי צריך להסכים לעיצוב שלא אהבתי. הליווי העיצובי של התהליך בארץ צריך להיות יותר קפדני, כי אין כאן שום תרבות של איכות.

כישלונות עיצוביים לא בהכרח מתבטאים מסחרית. פיז'ו 309 למשל היא אחת המכוניות המכוערות ביותר שנוצרו אי פעם, והיא נמכרה כמו לחמניות חמות. אין מעצב בעולם שמוכן לחתום על העיצוב שלה. היא נולדה לבד, כמו ישו.

רוב מעצבי הרכב שעובדים היום אוהבים מכוניות, וכתוצאה מזה הם לגמרי לא ביקורתיים. הם אוהבים את מה שקיים ולא מנסים לשנות שום דבר. אני באופן אישי לא מתאים לזה. אין לי כבוד לתעשיית הרכב, ואין לי בעיה לבעוט במוסכמות. האמת, כשכולם חשבו שאני משוגע קיבלתי הכי הרבה הצעות עבודה. משעמם להם בתעשייה הזאת, הם כל הזמן מחפשים מישהו עם שריטה.

אני מעריץ את כריס בנגל, המעצב של ב.מ.וו, על התעוזה שלו. הוא נכנס לחברה בווארית והביא איתו גישה מאוד נועזת: הוא הכניס משטחים קעורים והשאיר את קווי המפגש ביניהם חדים, מה שעורר המון התנגדות בקרב לקוחות ב.מ.וו. אני לא אוהב את התוצאות, אבל מוכן להתעלם מהן, כי התהליך הוא יותר חשוב. אפילו במחיר של מכוניות מכוערות.

תעשיית הרכב היא שמרנית כי מנהלים אותה בנקאים. כל שינוי קטן מצריך מיליארדי דולרים, ומפעל יכול ליפול על דגם לא נכון. ומצד שני, בראייה היסטורית, העולם קיבל את מה שנתנו לו עד היום. סיטרואן DS לדוגמה היתה הישג עיצובי מטורף, והיא גם נחלה הצלחה מסחרית מדהימה.

חוויית הנהיגה ברכב לא השתנתה הרבה ב־100 השנים האחרונות. גם אם יש לך פרארי ב־400 אלף דולר, עדיין תירטב אם תנסה להיכנס לתוכה בגשם, מה גם שפקק תנועה שאנחנו חווים בשנת 2008 הוא גרוע יותר מהפקק שחווה צרפתי בשנת 1930. למי אכפת אם האוטו שלך יכול להגיע ל־200 קמ"ש עם יציבות אולטרה־לייזרית כשאתה עומד בפקק במהירות 0 קמ"ש עם עוד 200 מכוניות סביבך? אם העיצוב של המכונית היה מתייחס לעובדה שאנחנו עומדים כל יום לפחות שעה בפקקים, אולי היה קורה משהו. בתור התחלה היה אפשר לסדר את זה שנוכל לאכול משהו כשאנחנו באוטו. זאת פעילות אנושית בסיסית שכמעט אי אפשר לעסוק בה היום בתוך מכונית.

אפשר לשפר גם את כישורי התקשורת של האוטו. היום אתה יכול לאותת, לצפצף, לשחק עם האורות ובערך זהו. אולי אפשר שהמכונית תדע לתקשר עם כלי הרכב שלידה? אולי אתם חדשים בעיר, אולי הלכתם לאיבוד, אולי אתם מחפשים משהו ולא מוצאים?

פלדה היא משטח שונא אדם. זה גם יקר מאוד וגם שונה מאוד מהמרקם שלנו, שהוא רך יחסית. אם נכנסתם במישהו ב־10 קמ"ש, הלכו לשניכם החיים. יש מיליוני חומרים בעולם, למה שמכוניות לא יהיו גמישות ורכות יותר? אני מבטיח לכם שהשאלה הזאת לא מעניינת היום את התחת של אף אחד בתעשייה, בעיקר כי אף אחד לא מצפה מהם לעשות את זה.

להיות מעצב מכוניות בישראל זה כמו להיות חבר בנבחרת הסקי של באר שבע. איך לומר בעדינות, זה לא ממש פול טיים ג'וב. מה שכן, בזכות העובדה שהעולם הגדול הפך לנגיש יותר, אנחנו יכולים לייצא את היכולות העיצוביות שלנו. היתרון של המעצבים הישראלים הוא בחוצפה, בחוסר הכבוד שלנו למסורת שאין לנו. הרי רק בישראל אפשר למצוא אנשים שעושים מנגל על אי תנועה. אפילו מל ברוקס לא היה הוגה תסריט כזה. זה דבר מופלא מבחינת הטירוף שלו.

• אלכס פדואה השתתף באירוע האמנות "פצ'ה קוצ'ה" של פאזה הפקות