שתף קטע נבחר

הצלילים של אתונה

מה אתם מדמיינים כשאתם שומעים את המילה "טברנה" - סלט יווני, בוזוקי, הרבה יאסו וצלחות שבורות? לפחות בשני דברים אתם צודקים. אחרי שלושה לילות ארוכים במיוחד, איוי לרר גילתה שאי אפשר לא לאהוב מוזיקה יוונית

איש הביטחון, לבוש בחליפה ואוזניית קשר תחובה באוזנו, ניגש ודרש בתקיפות ביוונית, ואחר כך באנגלית רצוצה: אסור לצלם. אם תמשיכי – ניקח לך את הפילם. זאת היתה מצלמה דיגיטלית, אבל לא רציתי להתווכח.

 

זה בהחלט לא היה מה שדמיינתי כשהחלטתי לצאת לסיור טברנות באתונה. עמדתי ביציע של הופעה במועדון לילה מפואר. 1,500 איש ישבו מסביבי, לבושים כמו לאופרה, כולל מעילי פרווה והרבה נצנצים. על הבמה עמדו שני זמרים מבוגרים, גבר ואישה, ושרו זה לזה בשיא הקיטש והפאתוס. נערות במדים שחורים עברו בקהל ומכרו סלסלות של פרחים לבנים בעשרה אירו כל אחת. הפרחים, כדאי לדעת, הם המחליפים המודרניים של מנהג שבירת הצלחות, שעבר מן העולם בעידוד השלטונות היווניים, שלא אהבו את המסורת הוונדליסטית.

 

מדי פעם סימן להן אחד העשירים בשולחנות שצמודים לבמה, והן צעדו לעברו, שפכו את הפרחים על השולחן וחזרו להטעין את הסלסלות בחדר מאחורה. הבלונדינית הקבועה שהיתה צמודה לכל אדון שכזה, תמיד בחצאית קצרה ומחשוף עמוק, חפנה אז מלוא היד פרחים והשליכה על הזמרים שעל הבמה.

 

בין השולחנות צעדו גם מלצרים, כולם גברים צעירים במבט קשוח, מחזיקים במגשי ענק ועליהם צלחות עמוסות. בשולחנות הרחוקים מהבמה ישבו בעיקר דודות מבוגרות ומשועממות למראה, ואכלו.

 

הזמר ירד בינתיים מהבמה ואת מקומו תפסה להקת בנים מצועצעת שענטזה בכוריאוגרפיה מתואמת סביב הזמרת, שגילה פי שלושה לפחות מגילם. הדודות המשיכו לבלוס, ומדי פעם הרשו לעצמן להצטרף לשירה, למחוא כפיים לפי הקצב ואפילו לנענע מעט את הכתפיים. כשאחת מהן הזמינה אליה את נערת הפרחים וזרקה מהיציע את התפרחת הלבנה עד לבמה, זה הרגיש יותר מהכל כמו חגיגת בר מצווה בבית אבות.



כמו בר מצווה בבית אבות. מועדון דיוגניס (צילומים: איוי לרר)

 

חורף אתונאי

זה הזמן לעצור ולהסביר מה אנחנו, חבורת עיתונאים מישראל, עושים כאן. המקום הוא מועדון דיוגניס, אחד הנחשבים באתונה. זוג הזמרים שניצב על הבמה הם פריוס ומרינלה – שניים שניצבים בבטחה בשורה הראשונה של הזמרים היוונים כיום. כל אחד מהאנשים שבקהל שילם הרבה מאוד כסף כדי לשבת כאן, ואל תחשבו לרגע שהכרטיסים לא נחטפו מראש.

 

עבור האתונאים, האירוע שבו לקחנו חלק הוא אחד מהסממנים הגדולים לכך שהגיע החורף. בכל שנה, מייד כשמזג האוויר מתחיל קצת להתקרר, מסתיימת עונת התיירות "הקלאסית" ביוון: החופים שטופי השמש של יוון מתרוקנים מהתיירים הזרים, רוב המלונות והמסעדות באיזורים אלה נסגרים – ואיזור האיים כולו כמו נכנס לתרדמת חורף.

 

זה הזמן שבו תושביה של אתונה – שעזבו את העיר בתחילת הקיץ לטובת הפרנסה באיים – חוזרים אליה. יחד איתם מגיעה גם הרוח הסתווית, שמרככת את החום והלחות שאתונה של הקיץ כל כך סובלת מהם.

 

וכשיש יותר תושבים מתיירים, הכל משתנה. נכון, באקרופוליס עדיין תפגשו קבוצות מאורגנות של צרפתים או יפנים, ובאיזור הפלאקה התיירותי עדיין יהלכו זרים – אבל יעידו על השינוי הטברנות התיירותיות העומדות ריקות בשעת הצהריים, אל מול בתי הקפה המקומיים השופעים לקוחות ושיחות ביוונית עולצת.

 

כמו שאר תושבי אתונה, גם הזמרים הגדולים מסיימים בסוף הקיץ את סיבובי ההופעות שלהם באצטדיונים הגדולים ברחבי יוון, וחוזרים העירה. בחודשי החורף הם יערכו כאן הופעות קטנות יותר, אישיות יותר. זו העונה שבה אתונה פורחת. וזו עונתה של המוזיקה היוונית. זו של הכוכבים הגדולים והמועדונים היוקרתיים – אבל גם זו של המוזיקאים הפחות מוּכָּרים והפחות מוֹכְרים, שמנגנים מדי ערב באחת ממאות הטברנות הקטנות שפזורות באתונה. לתקופת הפריחה יש תאריכים מדוייקים: היא מתחילה בראשון בנובמבר ומסתיימת ב-15 במרץ.


מוזיקה ברחובות אתונה

 

העיקר זה הרבטיקו 

החלוקה המקובלת של מועדוני המוזיקה היא לשלושה סוגים, מסבירה לנו ברוריה חן, מנכ"ל המרכז לתיירות בינלאומית וחובבת מוזיקה יוונית אדוקה. שלושת סוגי המועדונים נבדלים זה מזה מבחינות רבות. הסוג הראשון הוא מועדוני הלילה הגדולים והנוצצים, כמו הדיוגניס. כאן הקהל רוצה לראות show מוזיקלי, ומשלם בהתאם. הזמרים מפורסמים ביותר, השירים – להיטים, הגיל הממוצע – 60 ומעלה.

 

הסוג השני הוא מועדוני רבטיקו (ועל כך מייד) שגם בהם המוזיקה היא העניין. רק שכאן הדגש הוא על הסגנון המסורתי – גם מבחינת בחירת השירים וגם מבחינת כלי הנגינה והביצוע המוזיקלי. מספר הנגנים יהיה בדרך כלל יותר משלושה, ותראו שימוש בכלי נגינה מסורתיים כמו בוזוקי, בגלמה (גרסה מוקטנת של בוזוקי) וכדומה. אמנם הישיבה היא סביב שולחנות כמו במסעדה, אבל האוכל הוא רק תירוץ, ולרוב לא יכלול יותר מפלטות גבינה או בשר, פיצוחים ופירות.

 

הסוג השלישי הוא מה שאנחנו מדמיינים כשאנחנו שומעים את המילה "טברנה". אלו למעשה מסעדות ("טברנות" ביוונית), שבהן יש מופע מוזיקלי שמטרתו להנעים את האווירה. בדרך כלל יהיו שניים או שלושה נגנים, שאינם בעלי שם, שיבצעו ממיטב השירים המוכרים ברמת ביצוע משתנה. מה שכן, האוכל בטברנות הוא שיפור היסטרי לעומת המועדונים האחרים, עם תפריט מלא, שכולל - באופן בלתי נמנע אך משמח קולינרית - סלט יווני.

 

מה משותף לכולם? בכל המועדונים תיכנסו אולי ב-22:00, אבל האקשן לא יתחיל לפני 2:00, בכולם הזמנת אלכוהול היא חלק בלתי נפרד מהתשלום ובכולם תמצאו בוזוקי אחד לפחות על כל במה. מה עוד? רוב מועדוני המוזיקה באתונה ממש לא מיועדים לתיירים. להיפך. כנסו לטברנה מקומית ותראו איך כל הקהל, כולל הצוות, בטוח שנכנסתם בטעות. זה בהחלט יתרון אם אתם מחפשים אותנטיות, אבל זה גם מתכון לאי הבנות, ולכן כדאי לדעת כמה כללים מראש.

 

ואם רוצים להבין משהו על מוזיקה יוונית, חייבים להכיר את הרֶבֶּטיקוֹ (ולפעמים רמבטיקו או רמבטיקה) הוא שם של סגנון מוזיקלי שלם ששורשיו במלחמת יוון-טורקיה (1922-1919). בהסכם הפסקת האש שסיים את המלחמה נקבעו חילופי אוכלוסייה בין שתי היריבות. מוסלמים שחיו באיזור היווני אולצו לעזוב ולעבור לטורקיה, ואילו נוצרים שחיו בטורקיה אולצו לעבור ליוון. שתי הקבוצות נעקרו מבתיהן ללא רכוש ובן רגע הפכו בניהן לפליטים.

 

יוון, שנאלצה להתאושש ממלחמה קשה, לא הצליחה להתמודד עם המעמסה האנושית החדשה. אלפי פליטים עזבו בתקופה זו את יוון לטובת ארצות הברית, למשל. מי שלא היגר נאלץ להתמודד עם אבטלה מרקיעת שחקים ותנאים סוציאליים ירודים. בקרב אוכלוסיית הפליטים החלו להתארגן קבוצות מוזיקליות קטנות, שהפכו את המצוקה למקור השראה ויצירה. הבסיס המוזיקלי היה נטוע בשורשים הטורקיים - גם סגנון השירים, כמו גם כלי הנגינה והבוזוקי בראשם.

 

התוצאה היתה שירים שתיארו את החיים חסרי התקווה שניצבו בפני הפליטים במולדתם החדשה. מלנכוליה ופסימיות התערבבו עם תשוקה ודרמה. לא פלא שיש המכנים אותו "הבלוז היווני". המקור לשם שניתן למוזיקה הזאת הוא באופן בו הם נתפסו על ידי החברה הקולטת: "רבטיס" הם עבריינים קטנים, פושטקים. את השירים היו מבצעים הפליטים בעיקר בבתי קפה בערים וביישובים בהם חיו או עברו בנדודיהם.

 

במהלך השנים הרבטיקו הלך וצבר פופולריות כסגנון מוזיקלי, ונכנס יותר ויותר לקונצנזוס היווני. בזמן מלחמת העולם השנייה, למשל, אסר השלטון הטוטליטרי ביוון על שירה ונגינת רבטיקו. באופן טבעי הפך הרבטיקו למאפיין של תנועות המחתרת, וכיום הוא נתפס כחלק בלתי נפרד מהתרבות היוונית של המאה ה-20.


הכוכב של הרבטיקו: הבוזוקי

 

הלילה עוד צעיר 

השוֹק שחווינו בערב הראשון נמחה תוך דקות ספורות בערב שלאחר מכן. מהקור המפתיע שבחוץ הגחנו לתוך מועדון אינטימי וחמים. השעה היתה 22:00, אבל התפלאנו לגלות שהיינו הקבוצה השנייה. הראשונה, הסתבר לאחר כמה דקות, היתה הלהקה עצמה, עדיין בשלב השתייה שלפני.

 

לאט לאט החל המקום להתמלא. את מקום הדודות המהודרות של אתמול תפסו אנשים שבאו בבירור לבילוי נעים בחברותא. שלוש נשים בנות כשלושים ב"יציאת בנות", שני זוגות מבוגרים בג'ינס, כמה זוגות צעירים וחבורה עליזה של בני 18 פלוס שבאו לחגוג את יום הולדתה של נטשה. שאלתי את נטשה מדוע בחרה לבוא דווקא לכאן. היא ענתה: "אנחנו אוהבות מקומות כאלה. זאת התרבות שלנו".

 

חלק מהשולחנות עוד היו ריקים כשהלהקה עלתה על הבמה. מצד שני, גם על הבמה נותר כסא ריק. כששאלנו למה, הסתבר כי הזמר ונגן הבוזוקי, כוכב הערב, לא יגיע בשעה כזאת מוקדמת. אחרי הכל, עוד לא חצות והלילה עוד צעיר. עכשיו זה רק חימום.

 

אבל כמה נהדר היה החימום הזה. חמישה ישבו על הבמה – שניים מבוגרים, שניים צעירים, ואישה אחת מרשימה עם תלתלים שחורים ועגילי כסף עגולים. בהתחלה השירים שמחים - על חברים ועל אהבה, מפרשנת לי היוונייה שמשמאלי. האווירה מחוייכת. כל אחד שר בתורו, לפעמים מישהו יורד לנוח. לאט לאט הטונים משתנים. עכשיו זה כבר רמבטיקו אמיתי, ועיניה של הזמרת אומרות הכל.


הבנות רוקדות חָסָפִּיקוֹ 

 

באחת בבוקר מגיע המוזיקאי המרכזי. הקצב עולה ויורד לסירוגין. לפתע, קמה אחת הבנות מהשלישייה המפטפטת ומתחילה לרקוד ברחבה הקטנטנה שמול הבמה. היא רוקדת לבד, בלי יותר מדי פאסון, ואף אחד לא מתרגש. כולם מוחאים כפיים, חלק שרים את המילים. בשיר הבא תגיע אל הרחבה אשה כבת חמישים ותרקוד גם היא. בעלה מצטרף, אבל הוא רק כורע על הברכיים לידה ומוחא כפיים. אם אתמול זאת היתה בר מצווה מנוכרת, היום התחושה היא שאנחנו לוקחים חלק באירוע משפחתי אמיתי.

 

בשלוש בבוקר אנחנו מגלים סימני עייפות, ועוזבים בצער רב. אנחנו משאירים אחרינו חדר מלא ביוונים שרק התחילו את הלילה.

 

עוד לא אכלנו

למחרת אנחנו מגיעים לאחת הטברנות שברובע הפלאקה. שוב קריר בחוץ, ושוב חמים בפנים. כשאנחנו נכנסים אין ספק שמתפלאים לראות אותנו כאן, חבורת זרים מוזרה שכמונו. הקהל מורכב מחבורות שעסוקות בעיקר באכילה ובפטפוט. התפריט עממי, אין פה לא את השואו של המועדון הראשון ולא את השיק של המועדון השני.

אוכל, קדימה אוכל 

 

נדמה ששלישיית המוזיקאים אפילו לא נעלבים מהעובדה שהמוזיקה שלהם מקבלת תשומת לב מעטה בלבד מהסועדים. אבל משהו בסיטואציה הזאת צובט לי בלב, וכנראה שלא רק לי, כי הקבוצה הישראלית מקפידה למחוא כפיים ולהתנועע לפי הקצב.

 

הטריו היווני מוצא דרך מפתיעה לגמול לנו. ברגע אחד הם פצחו במחרוזת שירי "הבה נגילה" ודומיהם, ולנו לא היתה ברירה אלא להתלהב כמו ילדים קטנים מהמנגינות שפתאום היו מוכרות. רק אחר כך זה הכה בי: זאת היתה הפעם הראשונה במשך שלושה ימים שבה אנחנו היינו אלה שידעו לשיר את כל המילים.

 

 

  • הכותבת היתה אורחת של המרכז לתיירות בינלאומית, המשווקת חבילות נופש מאורגן של מוזיקה באתונה, הכוללות שלושה לילות בבית מלון, בילוי במועדוני מוזיקה והדרכה באתונה ומחוצה לה.

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
פריוס ומעריצה נלהבת, בת כשמונים
צילום: איוי לרר
נערת הפרחים
צילום: איוי לרר
מומלצים