הצלחתו של פייגלין תחלק את ירושלים
אם הליכוד מעוניין בקהל בוחרים חדש, עליו לדאוג שברשימתו יהיו כמה שיותר אנשים שדווקא לא מזוהים עמו
מיום שהחלה הבחירה הפנימית של המועמדים במפלגות, החלו המשתתפים בהן להידרש להצבעה אסטרטגית. גם אם זו באה על חשבון העדפותיהם האידיאולוגיות הכנות. הבוחרים לא תמיד מפנימים זאת ורבים מהם אף מגנים את התופעה: בחירה באדם לרשימה לכנסת רק משיקולים אלקטוראליים, נתפסת בשיח הציבורי ככניעה לפוליטיקה המניפולטיבית והמקיאבליסטית, בעוד שבחירה האידיאולוגית נתפסת כטהורה וראויה יותר.
אך זו טעות. הפוליטיקה כולה הפכה כבר מזמן לתחרות אסטרטגית בין שחקנים המעוניינים להשפיע על התנהגות הבוחר, שאינו בשר מבשרה על המפלגה, ולמקסם עוצמה. למעשה, גם בימים בהם הייתה הפוליטיקה לכאורה טהורה וחפה משיקולים אסטרטגיים, המימד האסטרטגי-רציונאלי נכח, רק מבלי שזכה להבלטה.
מנחם בגין, אידיאולוג טהור המחוייב לתורת ז'בוטינסקי, הגיע למנוחה ולנחלה רק לאחר שאיחד את חירות – זו שדגלה בריבוע המקודש: "קיבוץ גלויות, שלמות המולדת, חירות האדם, צדק חברתי" עם הליברלים, שכלל לא ברורה הייתה נכונותם להזדהות עם לפחות שניים מהערכים הללו. הוא שילב ברשימתו רבים ממנהיגי עדות המזרח ועיירות הפיתוח, שלא בדיוק התחנכו על תפיסת 'חד נס' או 'קיר הברזל'. אלה כמו אלה אף מצאו עצמם, לימים, חוברים למפלגת העבודה ותומכים בפשרות אנטי-ז'בוטינסקיות מובהקות.
אך אידיאולוגיה לחוד ורציונאליות פוליטית לחוד. רק רשימה שכזו, שבמסגרתה חבריה המקוריים של תנועת החירות היו במיעוט, סחפה את המנדטים המצופים לאחר שנות דור אופוזיציוניות.
הבחירה ה"טהורה" בין ימין לשמאל, בין גוף אידיאולוגי אחד למשנהו, אינה קיימת וכנראה שמעולם לא נכחה בקרב מפלגות חפצות שלטון. המעוניין בהומוגניות משפחתית-רעיונית – מקומו, מה חבל, בשולי המפה.הפריימריז בליכוד הם בין היתר מבחנם של המצביעים הבאים להמחיש עד כמה למדו את רזי דעת הקהל והתנהגות הבוחר. אין ספק. מקומו של בני בגין מובטח. הוא בשר מבשרה של התנועה. גם ההסתייגות הטבעית מדן מרידור מובנת. מדובר על מי שיקדם בממשלה את עמדותיהם של שולמית אלוני ודורית ביניש. אך בין ההערצה לראשון וההסתייגות מן השני קיימות אפשרויות ביניים שתהיה זו טעות מצד הבוחרים להתעלם מהן.
בחירה בעוזי דיין, למשל, היא פתיחת צוהר רחב לניוד מצביעים מקדימה לליכוד. לא בגלל שהוא הולם את הליכוד פוליטית (הוא הסתייג מתכנית ההתנתקות עוד טרם שקל לפקוד את מצודת זאב) אלא דווקא סמלית, עד כמה שהדבר שולי לכאורה – בגלל שם המשפחה שלו. היכולת של נתניהו להביא נצר לשושלת נהלל לרשימתו, חשובה אלקטוראלית עשרות מונים ממאמציו להציב שם את נכדו של ז'בוטינסקי. ממש כמו שאמירה מגומגמת בדבר אי הסתייגותו של יובל רבין מן הליכוד, אפילו לא תמיכה בו, היא הישג בעל השפעה יתרה מאשר המחיר שבעזיבת בנו של איש האצ"ל חיים לנדאו.
מבחנה של מפלגה בבחירות היא יכולתה להביא את מי שאינו מזוהה עימה לבחור בה. את העובדה כי הצלחה אלקטוראלית הנה פרי של שיקולים אסטרטגיים שכאלה יודעים במשרדי פרסום, במכוני סקרים ובחברות עיצוב דעת הקהל. השאלה היא אם הבוחר התנועתי, זה שעדיין מוענקת לו האפשרות להשפיע במשהו על סיכויי מפלגתו להיבחר תוך כדי הכרעת זהות רשימתה לכנסת, יודע זאת גם.
התעקשותו של מסמן המועמדים בפריימריז לדרג רק את דמויות ילדותו האהובות, לא רק שתוביל למפלה אלקטוראלית, היא אף תקבע בראשם של ראשי תנועתו כי לעתיד לא יוכלו להפקיד את עיצוב הרשימה בידיהם. ממש כמו שנטלו ממנו את עיצוב המצע, שכבר מזמן מנוסח במשרד יחסי הציבור. הכמיהה של כל מצביע לבצע צעד אידיאולוגי-טהור היא אולי ראויה פסיכולוגית, אך אינה בהכרח אפקטיבית ברמה הפוליטית.
ד"ר אודי לבל, מרצה בכיר לפסיכולוגיה פוליטית במכללת ספיר ובמרכז האוניברסיטאי באריאל
לפנייה לכתב/ת 
