עוד כמה ילדים ייפלו קורבן?

"בואי אראה לך את הכלבלב שלי", אמר השכן החדש שבבית ממול למייגן קאנקה, מתוקונת וורודת לחיים וצחקנית בת שבע, ששיחקה בחצר ביתה בפרבר בניו ג'רזי. היא באה. פחות מ-30 מטר מהבית שלה, במקום הכי בטוח בעולם מבחינתה – השכן החדש אנס ורצח אותה.

הוא כבר ריצה שש שנות מאסר על עבירות מין נגד ילדים, אבל הוריה לא ידעו זאת. ביגון העמוק ובזעם שאין לו סוף, באבלם הכבד, הם חשבו שלכל הורה יש זכות לדעת אם בקהילה בה הוא מגדל ילדים מסתובב פדופיל או עבריין שכבר הורשע בעבירות מין כלפיהם. חשבו, וביקשו מאנשים לחתום על עצומה ברוח הזאת.

במשך ימים ספורים נאספו 400 אלף חתימות שהועברו למחוקקים של ניו ג'רזי. בהליך מהיר וחסר תקדים, הגישו תוך 89 ימים את "חוק מייגן" הראשון, לפיו אנשים שכבר נגעו, ליטפו, ניצלו או אנסו ילדים, חייבים להודיע לרשויות על שינוי כתובת, והרשויות חייבות להודיע זאת לקהילה.

ברוב מדינות ארצות הברית קיימים כיום "חוקי מייגן". אך למרבה הצער קיימים גם "חוקי סאשה", על שמה של ילדה בת חמש שמנוול אחד אימץ ברוסיה רק כדי שיוכל לנצל אותה מינית, ו"חוקי אדם וולש" על שם בנו של ג'ון וולש, מנחה התוכנית הפופולארית "America's Most Wanted" שמנסה לתפוס פושעים במקום שבו המשטרה כשלה. בנו בן השש נחטף ונרצח על רקע דומה.

"חוק אדם וולש" שמאלץ עברייני מין לחיות תחת עינם הפקוחה של הורים, הוא חוק פדרלי שהנשיא בוש אישר כבר ב-2006. הוא מחלק עברייני מין לשלוש קטגוריות של חומרה. הקשים ביותר יידרשו לדווח על כתובותיהם ולהמציא תצלומים שלהם לרשויות, וימצאו את עצמם ברשימה ציבורית של נבלות לכל ימי חייהם. ה"קלים" יותר יידרשו לדווח על מיקומם אחת לשנה במשך 15 שנים. אם לא יעשו כן, יואשמו בעבירה מסוג פשע ויישלחו חזרה לכלא.

ובינתיים בישראל

ארבע ידיעות קטנות בשבוע האחרון סיפרו על התעללות מינית בילדים. הן היו סתמיות וכלליות: באחת מהן החשוד היה שכיר של מערכת החינוך הלא-פורמאלית. באחרת, איש שהגיע עד שערי בית הספר. חקירות נפתחו, כמובן. באשר לילדים – אם יהיה להם מזל, הם יזכו לטיפול נפשי של המדינה, אבל זו אינה מחוייבת על פי שום חוק להעניק טיפול כזה. אם יהיה להם יותר מזל, יצליחו לחיות חיים נורמליים. ילדים שהם קורבנות של עבירות מין נושאים צלקת כפולה: בגין המעשה עצמו, ובגין הפגיעה האנושה ביכולתם לבטוח במבוגרים, שבלעדיה לא יגדלו להיות בני אדם שלווים ובריאים.

החקירות שנפתחו יובילו אולי לכתבי אישום, ואלה למשפטים והמורשעים ישמעו את טריקת שערי הכלא בפרצופם. אבל אחר כך הם ייצאו משם, כמי ש"שילמו את חובם לחברה". לכם ולי, בישראל שהיא גן עדן לעברייני מין, לא תהיה אפשרות לדעת אם מנוול שכזה שכר את הבית ממול, את הדירה בקומה מעליכם.

לרשויות הפדרליות בארצות הברית לא היתה מוטיבציה מיוחדת לסמן עברייני מין ולנסות להפוך את החצר, את מגרש המשחקים ואת גן הילדים למקומות קצת יותר בטוחים. כל היוזמה, כל העבודה היתה של הורים שהבינו כי המדינה אינה מסוגלת לגלות אחריות כלפי נתיניה נמוכי הקומה אלא אם כן מאלצים אותה לעשות כן. בעצומות, בנדנודים למחוקקים, בהפגנות ובהתגייסות של התקשורת הצליחו לכופף למדינה את היד.

לילד שלי זה לא יקרה, אומרים לעצמם ודאי כמה מן הקוראים שמרפרפים על פני הטור הזה. אם המשטרה לא מוסרת מידע לבתי הספר, קציני מבחן לא מחוייבים להפיץ אותו, אין אתר אינטרנט כלל-ישראלי עם שמות, תמונות וכתובות של העבריינים – איך זה לא יקרה? בעבירות מין, אלוהים לא מרחם אפילו על ילדי הגן. ואת ילדי בית הספר כבר אי אפשר להחזיק צמודים להוריהם בכל רגע נתון. הם רוצים לשחק למטה, במגרש. האם אתם יודעים מי המבוגר הזה שעוצר להתבונן בהם? האם ברור לכם שהוא לא משחר לטרף הבא? איך ברור לכם?

חוקי מייגן וחוקי אדם וולש לא התקבלו בלי שאבירי זכויות האדם הקימו מהומה משלהם, על אודות הפגיעה בחירויות האזרח של עברייני המין. אני מניחה שגם בישראל, כשיהיו חוקים כאלה, תקום הצעקה המתחסדת הזאת – ואז יהיו לה תשובות מתחום חובתה של המדינה להגן על חסרי ישע.

אבל כל זה יקרה בעתיד הרחוק, רק אחרי שהורים רבים מאוד יבינו שכבר אין להם הכלים לשמור על ילדיהם אפילו במרחב הקרוב לבית, אפילו בין הגדרות נוסכות הביטחון של הצהרון. כמה ילדים יהיו קורבנות התעללות עד אז? ועל שמו של איזה ילד מעונה ומת נקרא לחוקים אצלנו?