הקש האחרון

איש אינו יודע מה יהיה הקש האחרון שישבור את גב הגמל, אך כשיישבר – יצא הגמל מכלל שימוש. איש אינו יודע מה ישבור את הציבור הציוני-דתי, כשיישבר – יהיו התוצאות קשות. השבר יגיע אולי כשעוד משפחה תגורש מביתה בברוטליות תוך ניתוץ הבית על תכולתו. אולי כשפרש ירמוס בסוסו ילדה קטנה או כששוטר יס"מ ירוצץ את גולגלתו של ילד החובש כיפה גדולה ומגדל פאות ארוכות. אולי כשמחלקת חיילי-הסדר תוקפץ בשבת בתואנת-שווא על חדירת מחבל, ותגלה לתדהמתה שאבטחה הרס בית-הכנסת חזון-דוד בחברון. ואולי סתם כך, בלי קשר לאירוע כלשהו, כשהציבור הזה יפנים את מלוא העוול השחיתות והשנאה המופעלים עליו – יפעל הקש האחרון את פעולתו וישבור את הגב.

ייתכן שהגב ישבר לאיטו. בתחילה יפסיק הנוער להתגייס לקרבי, בשלב הבא ישתמטו ממילואים באותן טענות שחבריהם השייכים למחנה היריב טענו עד היום. בשלב הבא יפסיקו להתגייס בטענת 'חוסר התאמה'. אך כשהגב יישבר לגמרי - יערקו חיילים מבסיסיהם, טנקים יעמדו בלי צוות, פלוגות בלי מפקדים, קוקפיט בלא טייס, סטי"ל בלי ימאים. הצעירים האידיאליסטים, המוכנים למסור את חייהם למדינה, אלה שצדק ויושר כלולים במחסן האישיות שלהם, ירגישו את העוול הנורא של רדיפה מושחתת, שנאה תהומית ואכזרית. כזו, שרק מי שכבר כילה את מידת הרחמים שלו כלפי אויביו, ומפנה את האכזריות כלפי עמו, מלא תסכול וזעם, ובעיקר – חרד לאבדן שלטונו – מסוגל לייצר. אך לא רק חובשי-הכיפות, גם המזוהים אתם רעיונית, המסורתיים והימניים, גם אותם יפסיד הצבא. כשהכח האידיאליסטי המוביל יעדר, יעזבוהו גם הם.

אל תאמרו זה לא יקרה, זה כבר קרה.

כששאול רדף אחרי דוד

שאול רדף את דוד כיון שאיים על המשך שלטונו. רוח רעה ביעתה אותו והוא פעל נגד כל היגיון. לא הועילו לדוד הניצחונות בקרב, המסירות, הנאמנות וחירוף הנפש. לא הועילה גם אישיותו הרוחנית המיוחדת והעדינה כשהוא בלי מדים, ושמח את שאול בנגינתו. כשיצר הקנאה פרץ, גברה השנאה על הכל. תוך כדי שהוא מנגן לשאול – מנסה זה להרגו בכידון פעמיים. דוד נאחז בשביב תקוה, אולי זה זמני, חד פעמי, הוא יתעשת ויבין שאני חשוב לו ולעם כולו.

אבל שאול המשיך לרקום תוכניות להיפטר מדוד. הוא החליט שדוד מיותר עבורו, וסמך על אבנר ושאר גיבוריו, למרות שניסיון השנים האחרונות הוכיח שאין בהם די. תחילה שלח אותו למשימה קשה שממנה לא היה אמור לחזור, אבל דוד ביצע אותה מעל ומעבר לנדרש, והרג מאתיים פלשתים במקום מאה שנתבקש. בתמורה קיבל לאישה את מיכל בת שאול, כמובטח. עתה סבר דוד, שמצבו השתפר, אבל דוקא קרבתו היתרה של דוד הגבירה את חששו של שאול. לאחר סדרת ניצחונות נוספת של דוד גברה הפופולריות שלו. שוב שרו הנשים "היכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו". שאול לא יכול לשאת עוד שירה זו המפארת את דוד יותר ממנו, וניסה שוב להרוג את דוד בחניתו, כשניגן לפניו. שאול הציב מלכודת נוספת כדי להרגו, אז ברח דוד דרך החלון.

דוד מצא עצמו במצב עצוב ומגוחך כאחד: בלי לחם וחרב, נמלט לבדו ממשפחתו כשהוא נרדף על צוואר. כל זאת לאחר שהיה חביב העם והגיבור הידוע בכל האזור. הסחרור הלך וגבר. שאול העניש בכל חומר הדין את מי שסייעו לדוד למרות לא שידעו שהוא בורח מהמלך, ושחט את נוב עיר הכוהנים, על זקניה וילדיה, גבריה ונשיה, ובעלי החיים שבה – מה שלא עשה לגרועים שבאויבי ישראל – למען יראו וייראו.

עתה, משהיה עסוק במרדפים אחרי דוד, היו שאול וקציניו נלחמים בפלשתים רק כשהתפנו לזה. צבא שאול כבר חדל מליזום לוחמה, גם כשהיתה הכרחית, והסתפק בתגובות.

סדרת המרדפים היתה ארוכה, ובשנים מהם יכול היה דוד להרוג את שאול. בשניהם נמנע ואף הודיע זאת לשאול ששב והתפעל מגדלות הנפש של דוד, אך המשיך לרדפו.

או-אז הגיע הקש האחרון. קריאת המפה הובילה את דוד לעריקה מבוימת למחנה האויב הפלשתי. כשנתיים וחצי ישב אצל אכיש מלך גת, שכבר שמע על המרדף. למרות הכל, דוד המשיך ללחום עבור ביטחון ישראל, בראש גדוד עצמאי שהקים לעצמו בדרום. רגע השיא היה, כשהתבקש להצטרף לפלשתים הלוחמים בשאול בגלבוע. הפלשתים פקדו את צבאם, וגילו לתדהמתם את הגדוד העברי שבראשו דוד. לא הועילו לאכיש אמונו בדוד וניסיונות השכנוע שלו, הפלשתים חששו שהוא זומם להפתיעם כגַיִס חמישי, כפי שכנראה סבר לעשות. דוד פנה דרומה, אך האירוע כולו הותיר רושם קשה על אנשי שאול הצופים בו מהגלבוע.

בקרב בגלבוע נפלו שאול ויהונתן וצבא ישראל הובס, בהעדרו של דוד, המצביא המוכשר. חיילי דוד האמיצים חסרו מסדר-הכוחות, אולי גם לוחמי שבט יהודה הגיבורים שמנהיגם נעדר. גם מורל החיילים הנותרים, שראו בעיניהם את מלך ישראל הורס בעצמו את צבאו, היה שפוף.

והנמשל העצוב

ממשלת ישראל וכוחות הביטחון עסוקים מאוד במרדף אחרי הציבור, שבניו מהווים כיום מרכיב מרכזי בצבא. כוחות הביטחון מפנים יותר ויותר משאבים למלחמה בציבור הזה, ופחות באויבי ישראל, כשאול בשעתו. לעתים מזדמנות,

ליד קברו של לוחם מבני הציונות הדתית שנפל בקרב, מגיעות הצהרות אודות תרומתם לביטחון. אך ברובו של הזמן רוח רעה נושבת מפיהם של עיתונאים ופוליטיקאים רבים, המתחרים ביניהם בהצהרות שנאה ושיסוי. מישהו אולי סבור שאפשר לוותר על הציונות הדתית ותומכיה בצבא, שאפשר להסתדר. הסברה כאילו אפשר יהיה להתעלל בציבור והוא ימשיך כאילו לא קרה דבר, אינה רצינית. זה לא אנושי ולא הגיוני לחשוב כך. אבל מישהו איבד את ההיגיון, ורוח-רעה מבעתת אותו.

מתישהו יגיע הקש האחרון. אנשים יערקו אל המחנה הלא ציוני ההולך וגדל מכל הכיוונים, מן הפוסט ציוניים עד החרדים. בקרב הבא, בהעדרם של חיילים רבים בעלי מוטיבציה גבוהה, עלול הצבא להפסיד הפסד צורב יותר ממלחמת לבנון השניה.

שלא כבימי שאול ודוד, הפסד בקרב למדינת ישראל עלול להיות גם סופו של המפעל הציוני.

מי שהמדינה עדיין יקרה לו מהחזקת רסן השלטון, מי שלא חלה במחלת הרדיפה, מוזמן בזאת לחולל את המפנה, טרם יונח הקש האחרון על גבה של הציונות הדתית.

הרב אברהם וסרמן הוא בוגר ישיבת מרכז הרב, רב קהילה בגבעתים ומלמד בישיבת ההסדר רמת-גן