תוספת שיכר

בעלת הבית של יקב אלגריני מצפון איטליה קפצה לביקור קצר אצלנו בארץ, והיינות שלהם קפצו לביקור קצר אצלי בגרון. במהלך הטעימה הזאת היו גם בקבוקים כמו האמרונה דלה ולפוליצ'לה קלאסיקו, שנמכר בסביבות ה־500 שקל לחתיכה, אבל התמקדתי ביינות היותר נגישים שלהם.

אחת ההפתעות של הטעימה היתה הסואבה קלאסיקו, לבן בצבע קש שעשוי מ־80 אחוז ענבי גארגאנגה ו־20 אחוז שרדונה. יש לו מגוון ריחות מעניין, כולל הרבה פרחים, והוא בהחלט שונה מאוד מהלבנים המקומיים. העובדה שהוא לא בילה בחבית בכלל מדגישה את זה.

• אלגריני סואבה קלאסיקו 2006, 79 שקל
  

פעם נחשב הוולפוליצ'לה לקוקה קולה של הפיצריות: יין זול שהגיע בקראף גדול כדי להוריד אוכל לא מורכב במיוחד. הוולפוליצ'לה של אלגריני הוא הוכחה לכך שאפשר גם אחרת: הוא מכיל 70 אחוז ענבי קורבינה ורונזה, 25 אחוז רונדינלה ו־5 אחוז מולינרה מאזור פומנה. יוצא אדום מריר ומורכב יחסית למה שהייתם מצפים מענבים שפעם נחשבו לפשוטים, וגם - כאמור - לא יקר מדי.

• אלגריני ולפוליצ'לה קלאסיקו 2006, 80 שקל
  

"של סגל" (פעם סתם "סגל", והרבה לפני זה "יינות אשקלון") הוא אחד היקבים הוותיקים בארץ, וסדרת "בן עמי" שלו נחשבה פעם לאחת מסדרות היין היוקרתיות של ישראל. לפני שבע שנים רכשו את "סגל" יקבי ברקן, ובינתיים מונה ליינן אבי פלשדטיין - אדם שפעם היו מכנים "בוהמיין" והיום "מסתובב עם כובע מוזר" - שהגיע כמעט במקביל לשיא (ה"בלתי מסונן", יין הדגל של היקב) ולשפל (השתתפות במדור "מי גבר").

רוב היינות של סגל - סליחה, של של סגל - נמכרים ב־50 שקל ומטה. רק שתי סדרות, "רכסים" ו"בלתי מסונן", נמצאות מעל קו ה־100. והן שוות את זה. הדישון קברנה סוביניון הוא יין עשיר ומרשים, והוא הפייבוריט שלי; הדובב מרלו יושן כבר כמעט ארבע שנים, והוא יין מעודן יותר שלא יזיקו לו עוד שנתיים; הארגמן הוא יותר אנקדוטה, עינב מקומי שבדרך כלל משתמשים בו בעיקר כדי לתת ליין צבע כהה. הוא תסס עם קליפות מרלו ואפשר להגדירו בהחלט כיין שונה מאוד, ובעיקר כשחור כמעט לגמרי.

• של סגל, סדרת רכסים: דישון קברנה סוביניון 2005, דובב מרלו 2004, דובב ארגמן 2006, 110 שקל 
  

שב, תשתי משהו

וויסקי דיוארס, וודקה בטעמי פירות של ואן גוך, אבסולוט עם פאייטים: איזה מזל שלא כתבנו בשער "כל מה שמעניין גברים סטרייטים"

המחיר המומלץ לצרכן של 700 מ"ל דיוארס ווייט לייבל הוא 115 שקל. בדרך כלל אנחנו כותבים את המחיר בסוף, אבל שם אנחנו כותבים גם את הציון, וחשוב שתבינו שהבעיה כאן היא לא של איכות, אלא של תמורה לכסף. כלומר, לטיפה יותר מדי כסף.

העניין הוא שיש לנו סטנדרט קבוע לבחינת וויסקי־בככה־100־שקל: הגרנטס, שנמכר בככה 90 שקל במקומות שאינם פיצוציות ומקבל אצלנו ארבעה כוכבים. תשאלו איפה הדיוארס עומד מבחינת איכות, ונגיד שבאותו מקום. תסתכלו איפה הוא יושב בכסף, ותבינו את הציון.

• דיוארס ווייט לייבל, 115 שקל (700 מ"ל). עכשיו במבצע עם בקבוק מיניאטורי של 60 מ"ל במתנה, אידיאלי אם יש לך חבר גמד
  

ואן גוך ההולנדית מהווה חלק משמעותי מגל הוודקה היוקרתית ששוטף את גרון נשות ישראל העשירות. לוואן גוך יש וודקה נקייה עם 40 אחוז אלכוהול, אבל היא מתגאה בעיקר ב־18 טעמים טבעיים שמוחדרים למשקה לפחות שישה שבועות לפני הביקבוק ומגיעים עם 35 אחוזי אלכוהול. בימים אלה מושק בארץ טעם חדש: אסאי אוכמניות.

האסאי הוא פרי שמגיע מיערות הגשם בברזיל עם טעם שאמור להזכיר שוקולד וצבע שאמור להיראות סגול. הוא גם אמור להיות בריא, עשיר בנוגדי חמצון ותורם לכוח הגברא - או בקיצור, כל מה שוודקה היא לא. המשקה עצמו חלק מאוד. בשוקולד לא בדיוק הבחנתי, אבל הטעם הוא אקזוטי ולא מוכר, שזה הגיוני כי בחיים לא טעמתי אסאי.

רוב שתייני הוודקות־פלוס מעדיפים לערבב אותן עם מיצים, ונראה שיהיה קשה במיוחד למצוא מיץ שאפשר להוסיף בלי לוותר על הטעם הייחודי של האסאי. ועדיין, אלה שאוהבים את סגנון המשקה הזה ומוכנים להוציא עליו כמעט 300 שקל לא יתאכזבו. בכל זאת, לרוב מדובר באנשים שמוכנים להוציא 300 שקל על חוטיני.

• ואן גוך אסאי, 280 שקל לליטר, להשיג בכל חנויות היין המובחרות
  

אפרופו וודקות: אבסולוט ממשיכה במסורת ספיישל השנה האזרחית החדשה, כשהפעם מגיעים הבקבוקים המיוחדים בעטיפת "נשף מסכות". האבסולוט שבפנים הוא אותו אבסולוט, ובחוץ הוא מכוסה בבד רב־פעמי שעשוי מ־3,238 פאייטים אדומים וסגור ברוכסן. 120 שקל וזה של החברה שלך.