פרידמנים חיים בספרות

ספרות היידיש החדשה מתחילה פחות או יותר במחצית המאה ה-19, עם מאיר אייזיק דיק ויואל לינצקי. כבר בדור השני היא הגיעה אל הקלאסיקה שלה: מנדלי, שלום עליכם, י.ל.פרץ – ומשם דהרה אל המודרניזם והאקספרסיוניזם בניו יורק ובברית המועצות.

ימי פריחתה היו קצרים. היא איבדה את קולה הייחודי בגלל השואה. בכל זאת, לפני כן הצליחה לשמש לשעה קצרה מטאפורה של הספרות עצמה. ספרות הידיש דיברה בלשון גלות, אבל לא במובנה הדתי או הלאומי. מצב הגלות היה לה עמדה קיומית, הלוך נפש, אי שייכות עקרונית, ערעור מתמיד על הקיים. זוהי מטאפיזיקה של גלות - גלותו של האדם מעצמו.

1. מנדלי מוכר ספרים, מסעות בנימין השלישי

מכל המסעות אני הכי אוהבת את אלה שאינם מגיעים לשום מקום. כזה היה מסעו של בנימין, יהודי מק"ק בטלון, שחי בעירו כאפרוח בתוך ביצה, עד שבאו לבית המדרש "סיפורי המעשיות הנפלאים הללו ביהודים האדמונים ובעשרת השבטים ונכנסו עמוק-עמוק בלבו, ומאותה שעה... נפשו היתה שוקקת ומתגעגעת לשם... לשם, למרחבי ארץ". קם בנימין וצירף אליו את סנדריל, איש תם, פשוטו כמשמעו, והשניים יצאו למסעם.

הם חצו פונדקים מוכי פרעושים ונחלצו אך בקושי ממהלומות ותגרות ומלחמות, וכל זאת מבלי לחדול רגע מפלפולם ופרשנותם הייחודית לעולם הסובב אותם. אלמלא נתמזל מזלם, כשנחטפו לעבודת הצבא, מי יודע מה היה עולה בגורלם של שני נוסעים יהודים מהוללים אלה.

פסלו של שלום עליכם באוקראינה (צילום: יוסף ג'קסון)

כל ההיסטוריה של זמנו פולשת אליו פנימה, אל ביתו, אל משפחתו, של טביה החלבן. כל בת משבע בנותיו מממשת בגופה אחת מן האופציות העומדות בפני היהדות ברגע ההיסטורי המיוחד ההוא - סופה של המאה התשע-עשרה וראשית העשרים. וטביה בקולמוסו החי, המסוגנן, מלאכת מחשבת אמנותית, מתנה את צרותיו, בזו אחר זו, גורל בנותיו ואשתו, מוות, המרת דת, גלות בסיביר.

הוא עושה זאת תוך כדי שיבוש פסוקים מתמיד, בתבונה ובפתיחות ותחת מחאה, כותב לו תורת חיים משלו, "ריבונו של עולם! כמה בשכל אתה מנהל את עולמך! הנה יצרת אחד טביה ויצרת, להבדיל, סוס, ולשניהם אותו מזל בעולם... אלא מה, שלאדם יש פה ויכול לפחות לטעון את טענותיו, להוריד מן הלב בדיבוריו, ואילו סוס, להבדיל, מה? מה כבר אפשר לומר, לשון אילמת, איך אתה אומר: ומותר האדם מן הבהמה".

3. דער נסתר (פנחס כהנוביץ'), בית משבר

תולדות משפחה יהודית בברדיצ'ב בסוף המאה ה-19; שני אחים, אחד סוחר ואחד חסיד ברסלב, כשברסלב עוד היתה כת של מצורעים. מעין "בית בודנברוק יהודי" המביא את תיאור כיליונה של משפחה, שהוא כיליונו של העולם היהודי המזרח-אירופי, בגרסתו היהודית שקדמה לשואה. הרומן ראה אור בשנת 48', ומדובר בספרות יהודית אירופית משובחת מאין כמותה.

4. יעקב גלאטשטיין, כשיאש נסע

מסעו של גלאטשטיין לבקר את אמו השוכבת על ערש דווי בלובלין מתרחש רובו באונייה, במהלך חמשת ימי הפלגה שנונים, מגוחכים, קצביים, לצליליה של חמישיית ג'אז מאוניברסיטת וירג'יניה המערבית. חמשת ימי הרעש האמריקני, המגוון, המהגרי, מתחלף בקולות אחרים לגמרי - קולות החיים ביבשת הישנה, אלה המזומנים לו בדרכו הביתה. הרעש של העולם הישן נשמע באוזניו של יאש מבעד לרעשי העולם החדש, וכיוון שאוזניים ברומן הזה הם מוטיב מרכזי, אפשר לומר שגלאטשטיין יוצר כאן מין רקוויאם הומוריסטי-יהודי.

5. משה קולבאק, זלמנאים

הגיבורה האמיתית של הרומן המצחיק-עצוב הזה היא חצרו של ר' זלמלה. מדובר בחצר יהודית שוקקת בווילנה, שבימי המהפכה הקומוניסטית נעשתה בתוקף הנסיבות קולחוז. אט אט מזדחלת הקידמה פנימה, החצר מוארת באור חשמל, הדורות הצעירים נפתחים אל העולם, דירות חדשות נבנות ושלל מילים חדשות וזרות נכנסות לשימוש.

אבל דווקא חידושים אלה מסמנים את הסוף - את חורבנו של עולם יהודי ישן, חצר זלמנאית, שזלמנאיה "במרוצת הדורות טיפחו... ריח משלהם - מין בושם רך של שחת שהויה ועוד משהו". לא רק החידוש והמהפכה, גם הזמן כדרכו קוצר ללא רחם, ובסיומו של הרומן עומדת החצר בימיה האחרונים, ואף על כן, הזלמנאים - זלמנאים הם.

בית כבר אין לו, משוחרר מארבע שנות שירות בצבא הפולני, אימי מלחמת העולם הראשונה מאחוריו. ולפניו, הדבר הכי בלתי מתקבל על הדעת - חיים. בלתי מתקבל על הדעת כמו תמונת התלייה במסדרון המרתף הטחוב, כשהסנדלר המטורף הוא המלך הפולני, ילדיו של העגלון - מפקדי הצבא, ואילו פביאנק החלש הוא הקיסר הגרמני וילהלם.

בלתי מתקבל על הדעת כמו נדיבותה של האישה במגבעת הקש, שכיוון שלא נשדדה, מוכנה לתת כל אשר לה, רק מתוך אסירות תודה על כך. בלתי הגיוני כמו הרעב, הלאומנות, האנטישמיות, האימה מפני אובדן האנושי. סיוט. קרקס של זוועה מצחיקה. הספר הוא מודרניזם בשיאו, פסגות של יצירה יהודית בפולין בין שתי מלחמות העולם. ראבון נולד ב-1900 ונרצח ב-42' על ידי הנאצים, והוא מרחף גבוה מעל למכונת ההרג הנאצית, ברקיעים של נצח ואלמוות השמורים לגדולים שבגדולים.

יצחק בשביס זינגר (צילום: משה מילנר, לע"מ)

7. יהושע פרלה, יהודים סתם

סיפור התבגרותו של ילד יהודי בעל עיניים משונות, שמיטיב כל כך לתאר את המתרחש ברמה העובדתית, אבל המתרחש אצלו כמעט מנותק מהקשרו. מעין סרט, שפס הקול שלו אינו מתיישב לגמרי עם התמונה, והפער הזה, תוצאה של זווית ראייה של נער מתבגר, מכמיר את הלב בתיאורי סוסים באורווה ומותיר אותו אדיש נוכח בני אדם.

הכול טבע, ולא סתם טבע, הכול שטוף זימה. כולם שטופים בתאוות המין, השלכה פרועה של ייסורי ההתבגרות המרתקים שלו. "גם אני חידשתי משהו באותם ימים. אינני מתכוון למגפיים המתוקנים ולא לשכר הלימוד בבית הספר, אפילו לא לכפפות-הצמר, אלא למשהו שכלל לא היה לי שם בשבילו. אולי היה זה קולו השקט של אבא... ואולי היו אלה עיניה הדמועות של אימא, בשעה שאבא סייע לי, באחד מימות השבוע, ללבוש את המעיל והלך איתי לבית המדרש אל היהודי הצהוב, בעל השפם הירוק, שאצלו התחלתי ללמוד דיני הנחת תפילין..."

8. ישראל יהושע זינגר, משפחת אשכנזי

עוד סאגה משפחתית שספרות היידיש משופעת בהן. הכול יש בה: שני אחים תאומים, אחד סוחר מצליח שני רומנטיקן אנין, אהובה אחת, לודז' על רבעיה ועשיריה ותעשיית הטקסטיל שבה, וכל האופציות של הקיום היהודי ותמורות ההיסטוריה וקולות המהפכה. יש בספר ראייה נוקבת ורחבה וקול שיודע לספר סיפור, לספר את מלחמותיה הפנימיות של המשפחה עד לרגע אחד של "טאנצן מה יפית", אותו ריקוד דוב משפיל שכפו גויים על יהודים.

פן אחר של ספרות היידיש - פרולטארי, ריאליסטי, שנון ונוגע ללב. מדובר בסיפור חניכתו של נער יהודי יתום, הנלקח לשוליה בביתו של חרט אחד וזהו סיפור התמעטותו. הוא איננו אדם, אינו אפילו שוליה של בעל מלאכה, הוא משרתם ושק חבטותיהם של בני הבית.

הוא מסייע בעיקר במטבח, מתנהל בתמימות בעולם חסר רחמים ואנושיות, וכל תהליך היעשותו בעל מלאכה אינו אלא רצף של תקלות. הכל מסופר בעיצוב מדוקדק מאוד, באפיון משעשע של גאוותנות וקרתנות יהודית. העיירה היהודית מצטיירת כאן לא מהפרספקטיבה הנוסטלגית והמתקתקה, כי אם מן הזווית החברתית.

10. יצחק בשביס זינגר, חורבן קרשב

בשביס זינגר הוא הפופולרי מבין סופרי היידיש ולא בכדי. "חורבן קרשב" הוא אוסף של הטובים

בסיפוריו, ויותר מכולם אני אוהבת את המונולוג של זיידלוס הראשון, ותולדות מלחמתו של בר' זיידל הצדיק, שחטא קטן של גאווה היה בו, וכמו זיידלוס אני יודעת שהגאווה היא הגרועה שבמידות. זינגר מכניס אותנו לתנופה של משפטים קצרים שאינם בוחלים במילים, לתמונות של עולם חי ועז צבעים, שברגעיו הגדולים הוא מפתה באופן שאי אפשר לעמוד בפניו.

מיכל זמיר היא ילידת תל-אביב. "מתקנים ואטרקציות", שיצא לאור בהוצאת "חרגול/עם עובד" הוא הרומן השני שלה. קדמו לו הרומן "ספינת הבנות", שראה אף הוא אור בהוצאת חרגול ונמנה עם חמשת המועמדים הסופית לפרס ספיר 2005, וכן הנובלה "שתים-עשרה פגישות" שראתה אור בהוצאת "כתום". לזמיר תואר שני בספרות יידיש מאוניברסיטת תל אביב.