ואם הבן שלי היה בחברון
"אם הבן שלי היה בבית המריבה, הייתי נוסעת לחכות לו בפאתי חברון עם תה חם ועוגת שוקולד. בדרך הביתה היינו שותקים. אחר כך הייתי מחבקת אותו ואומרת לו שאני מעריצה את הלהט שלו, את האמונה, את נכונות ההקרבה האישית". יעל משאלי בקריאה למגזר: אל תתנערו מהנוער, הם משלנו
על המסך נראו אירועי חברון חד מימדיים וחד ערכיים. (זה לא קשה עם התקשורת החד מימדית וחד ערכית היום). יש טובים ויש רעים, יש חוק ויש פורעים, יש ערבים תמימים ויש פוגרומצ'יקים יהודיים, יש מיטב הנוער חובש המדים ויש נוער הגבעות עם ניצוץ הטירוף בעיניים.
בחרתי להתבונן במה שקורה כאילו אחד מילדיי נמצא שם, עם הנוער ההוא, עם הניצוץ. זה בהחלט אפשרי, כבר היו דברים מעולם, וזה משנה לגמרי את הפרספקטיבה. ותיכף ומייד יכולתי לראות את הנוער ההוא כפי שראוי נוער כזה שיתבוננו בו. בתשומת לב, באיכפתיות, בקבלה, הבנה, הקשבה, לב פתוח, ובאמירה חד משמעית. אתם הילדים שלנו.
באופן אוטומטי רוצים אנשי המיין-סטרים של המגזר להתנער מהנוער הזה. הם לא אנחנו, הם לא שלנו, הם לא מבטאים את הרוח והחזון, הם לא, הם לא, הם לא. פטנט חינוכי דתי לאומי ידוע. (ראו "כיכר החתולות" ורטורנו).
מנסים להסביר לנו את מה שכבר שמענו בעשרות הקשרים אחרים.
האכזבה של הנוער מהמדינה, חוסר האמון של הנוער בשלטון, הגירוש, התפרקות החזון, שבר אמוני. בלה בלה בלה.
אבל הנוער הזה שהיה בחברון הם לא רק הבנים של ענת זר (ואני לא מזלזלת בכמות צאצאיה, כולל נכדים ונינים), נדיה מטר ודניאלה וייס. אני יודעת על חיילים שבדרך מהצבא הביתה פשטו מדים ונסעו לחברון, נערים מהגליל, הבקעה, דרום הר חברון, ויש לא מעט שמועות על צעירים מהשכונות השבעות והמרוצות מעצמן למדי של אזור המרכז.
כולם עשב שוטה? כולם מטורפים? כולם לא אנחנו? לא שלנו?
ראיתי ודאי מה שכולם ראו. ראיתי את ההתפרעות, את הרסן המשולח, את הביזיון, את חילול ה'. ראיתי אותם מכלים את זעמם בערבים, בצבא ובמשטרה. ראיתי את הפוגרום וידעתי שהם משתמשים בצבא ובערבים כדי להילחם בנו, בהורים ובמחנכים שלהם. במבוגרים של הציבור הדתי ציוני לאומי. מאיתנו הם מאוכזבים, עלינו הם כועסים. בצדק!!! ואמרתי לעצמי שהנוער הזה צריך חיבוק אמיתי.
אני רוצה להרחיב מעט את הקריאה של הרב ליכטנשטיין להורים ולמחנכים. לפני הסמכות והמרות הבלתי נמנעים, צריך קודם הרבה מאד אהבה, הכלה וקבלה. הנוער הזה צריך להישמע. אם הוא יישמע, אם ניתן לגיטימיות לקול
המיוסר הזה, הדורש פשר לאירועי השנים האחרונות, אם ניתן להם להשמיע קולם, הם לא יזדקקו לאלימות הזאת. זה הרי כלל ראשון בחינוך, לא?
הורים ומחנכים דיברו הרבה יותר מדי אל הילדים והנוער בשנים האחרונות. המון שטויות שהן בסיס לאכזבה נאמרו להם. עכשיו הזמן להקשיב. רק להקשיב. לשמוע את כל הטענות, הטרוניות, התיסכולים, השברים, הכעסים. ולא לחכות שהם יגיעו אליכם, לכו אתם אליהם.
אם הבן שלי היה באירוע מן הסוג הזה, הייתי נוסעת לחכות לו בפאתי חברון עם תה חם ועוגת שוקולד. בדרך הביתה היינו שותקים. אחר כך הייתי מחבקת אותו ואומרת לו שאני מעריצה את הלהט שלו, את האמונה, את נכונות ההקרבה האישית. ולפני שהיה נרדם הייתי לוחשת לו "חילך לאורייתא". זהו.
