אשת הנרצח סיפרה: "אם ירצה השם - נלך לארץ"

רציחתו השבוע של משה יעיש-נהרי, ביריות בעיר ריידה במחוז עומראן שמצפון לבירת תימן צנעא, מהווה מכה קשה לקהילה היהודית המצטמקת. בביקורי בעיר לפני כשנה פגשתי את לאוזי נהרי, אלמנתו של משה, שסיפרה על שאיפתה להגיע לישראל: "אני רוצה מאד. אם ירצה השם - נלך לארץ". למרות זאת, בעלה סרב להגיע לכאן.

• היהודים האחרונים של תימן חלק א' - רון בן ישי פגש את שרידי הקהילה
• היהודים האחרונים של תימן - חלק ב' - רון בן ישי סייר בעיר ריידה
  

יהודי תימן מונים כיום כ-370 נפש. עד לפני שנה וחצי התגוררו כשבע משפחות (50 נפש) בצפון תימן בעיר סעאדה ובכפר אל-סאלם 320 הסמוך לה. משפחות אלו נאלצו לעזוב בבהילות אחרי שמורדים שיעים הקרויים "ח'וטים" השתלטו על האזור.

משה יעיש-נהרי. העדיף להישאר בתימן

הם דרשו מיהודי סעאדה ואל-סאלם לעזוב ואף הפעילו נגדם אלימות עד שנשיא תימן, עלי עבדאללה סאלח, נאלץ לחלץ אותם במטוסו הפרטי. דיפלומטים אמריקנים ביקשו זאת ממנו והוא נענה. כיום יושבים יהודי הצפון במתחם מוגן בבירת תימן, צנעא.

הקהילה היהודית היחידה שנותרה בתימן נמצאת בעיירה ריידה, כ-70 קילומטרים מצפון לצנעא. כ-320 יהודים מתגוררים שם, ביניהם משפחתו של משה נהרי שנרצח. כשביקרתי בריידה לפני כשנה הייתה המלחמה בין המורדים השיעים לכוחות הממשלה בעיצומה. הקרבות עם המורדים השיעים התנהלו קילומטרים ספורים מהעיר ומדי פעם נשמעו בה קולות ירי תותחים ופיצוצים.

במחסום של צבא תימן, אחד מיני רבים שנתקלנו בהם, דרש חייל חמוש לראות את רישיון המעבר. מטנדר שחנה בסמוך חיפה עליו חייל אחר במקלע כבד שהותקן על חצובה. כשהתברר שהנוסע הוא זר - הזעיק החייל קצין וזה דרש שניקח עימנו ליווי.

בתי טיט וסמטאות חול

כאשר הגעתי  סוף סוף לריידה התגלתה לעיני עיירה דלה ששכונותיה מפוזרות בדלילות על פני עמק נרחב ופורה וביניהן שדות מעובדים. במרכז, בתי אבן וטיט אפורים, דו-קומתיים, שביניהם סמטאות חול ומזכירים מאוד בצורתם ובחלוקה הפנימית את בתי הבדואים בעיירות שבנגב. כמה חדרי שינה, מטבח וחדר הסבה לא גדול.

משפחת נהרי בתמונה משותפת

טנדר עמוס שוטרים הוביל אותנו דרך השוק שכבר הלך והתרוקן לאחת השכונות היהודיות. על כמה משערי הברזל הנפתחים לחצרות רחבות הולחמו אותיות עבריות גדולות: "ברוכים הבאים". כמחצית מתושבי ריידה היהודים הם ילדים ותינוקות. הבוגרים עוסקים במלאכות יד שונות, בעיקר צורפות רצענות ומסחר. יש בעיירה גם לא מעט יהודים שעלו לישראל וחזרו. הם מתפרנסים בעיקר מהתמיכה שהם מקבלים מקהילת יהודי סאטמר בניו-יורק, שפרשה את חסותה על יהודי תימן ומממנת אותם - ובלבד שלא יעלו ארצה.

הסאטמרים משלמים את החשבון

באחד הבתים, במטבח קטן, פגשתי את לאוזי נהרי שוטפת את כלי ארוחת הצהרים עם חמותה, שמחה. מיום חמישי לאוזי היא אלמנה ושמחה היא אם שכולה, אחרי שמשה נהרי נרצח ברחוב בידי קיצוני מוסלמי. אז, כשפגשתי אותן, לאוזי הייתה עדיין אישה צעירה וגאה של אחד מראשי הקהילה. היא וחמותה סיפרו לי כי בעלה של לאוזי, משה נהרי, הוא "מלמד" וכי הסאטמרים משלמים את משכורתו.

כל שלושה-ארבעה חודשים הוא היה נוסע לניו-יורק וחוזר. גם בעת שביקרתי בתימן שהה משה אצל הסאטמרים בארה"ב. התעודות שהיו תלויות על הקיר העידו שהוא זוכה להערכה רבה מצד מנהיגי החסידות. הוריה של לאוזי עלו לפני 12 שנה לארץ ומתגוררים באשקלון. הם עדיין לא פגשו אף אחד מבין תשעת ילדיה שהגדולה שביניהם היא כבת 15 והקטן בן כמה חודשים. "היית רוצה לעלות לארץ?", שאלתי את לאוזי. "כן", היא אמרה והצטחקה בעצב. "אני רוצה מאוד. אם ירצה השם - נלך לארץ". אחר כך היא הודתה בחצי פה שבעלה אינו מוכן לעלות.

לאוזי סיפרה שיומם של אנשי הקהילה מתחיל בשבע בבוקר, הבוגרים מתפללים שחרית בבית והילדים יוצאים ללמוד. הקטנים, בני 3-7 אצל ה'מורי' (מלמד הקטנטנים) והגדולים בבית הספר היהודי שבמימון הממשלה. ב-12 בצהריים חוזרים כולם לבתים במיני ואן שהממשלה העמידה לרשות הקהילה. הם אוכלים ארוחת צהריים שאחריה לועסים הגברים גת. בשתים לערך הולכים הנערים הבוגרים והמבוגרים לבית המדרש ולומדים עד שש - אחר הצהריים לומדות גם הבנות. תפילת מנחה וערבית מתפללים בבתים. בתי המדרש משמשים גם כבתי כנסת לתושבי השכונות הסמוכות להם בשבתות ובימים טובים.

"פה ושם זורקים עלינו אבנים"

"האם השכנים המוסלמים מציקים לכם?", אני שואל. פניו מרצינים, "היחסים שלנו איתם טובים בדרך כלל. פה ושם זורקים עלינו אבנים ומקללים אותנו אבל זה לא רציני. מי שעושה זאת הם קיצונים מוסלמים ששונאים אותנו אבל הממשלה, ברוך השם, שומרת עלינו מכל משמר. לפני 30 שנה היהודים נרדפו בתימן. כעת יש כאן דמוקרטיה ושוויון גם ליהודים".

שאלתי מה יקרה, "אם יתחילו כאן צרות כמו באל-סאלם וסעדה?". הוא ענה, "אני בטוח שהשם לא יעזוב אותנו ויש גם ממשלות שידאגו לנו.

הרי שמעת שדיפלומטים אמריקניים ביקרו היום בצנעא אצל היהודים מסעאדה". הוא הפסיק לרגע את שטף הדיבור ואז נאנח. "יש בכל זאת בעיה אחת קשה עם הגויים - העניין של הבנות".

נזכרתי בסיפורים שקראתי בעיתוני הארץ. "זה נכון שהמוסלמים כאן חוטפים בנות יהודיות?", אני שואל. " לא ממש חוטפים", הוא בוחר את מילותיו בקפידה, "הצעירים המוסלמים מדברים איתן כשהן הולכות לשוק, פעם ועוד פעם במשך הרבה זמן עד שהם מפתים אותם להתאסלם ולהתחתן איתם. זה קרה כבר כמה פעמים אפילו בזמן האחרון. בעיקר למשפחות יהודיות שלא מקפידות להחזיק את הבנות בבית".

פאיז מספר שאת אשתו, בת ליוצאי תימן, שידכו לו כשלמד בישיבה בניו-יורק. היא שולטת על בוריין ביידיש ובאנגלית, ציין בגאווה. "כך יוצא שעם אבי ועם הזקנים האחרים בקהילה אני מדבר ערבית, עם הצעירים - עברית, ועם המשפחה אני מדבר יידיש".

"כשיבוא המשיח נעלה"

פאיז אינו מודע לכך שהוא מצייר תמונה עגומה. מהשיחה עימו, כמו גם משיחות אחרות וממה שראיתי במהלך הביקור עולה בברור שהקהילה היהודית בתימן הולכת ומתנוונת. היא מאבדת את זהותה, חיה בעיקר מנדבות ומנוצלת ללא בושה. ממשלת תימן מנצלת אותם כדי לזכות ביחסי ציבור טובים בארה"ב וחסידי סאטמר מנצלים אותם כדי לנגח את ישראל וכעילה לגיוס תרומות.

"טוב לך עם המצב הזה?" אני שואל את פאיז. הוא מתחמק מתשובה ישירה,

"כיהודי אסור לי לדבר דברים רעים" הוא עונה. "חשבת לעלות לארץ?", שאלתי. "לא. כשיבוא המשיח - נעלה. בעזרת השם - משיח יבוא בקרוב", הוא אמר.

שאלתי מה יקרה אם לא? "כל זמן שיש כאן ילדים יהודים בין גויים ערבים מישהו צריך ללמד אותם תורה. זו השליחות שלי ולכן אני כאן", הוא הסביר.