היום שאחרי מחר

אז רגע, מה זה אומר - יש אלוהים או אין אלוהים? כי אם אלוהים אוהב את משפחת בובליל, שאוהבת את אלוהים בחזרה, אז מישהו מהם היה צריך לנצח. ואם אלוהים אוהב את שפרה, שהפסיקה להאמין באלוהים, אז אלוהים בעצם לא מאמין בעצמו. ומה זה אומר עלינו? ביבי ינצח? ציפי לבני? והמזרחיים, עוד פעם קונספירציה? עוד פעם מעברות, פנתרים, די.די.טי.? והצרפתים? הם ימשיכו לבוא לפה? וגם הם יצמידו אותנו לקיר? מה צופן בחובו המחר?

הפיינליסטים. יש צמתים בחיים שאי אפשר לנחש אותם מראש

פייר, אני עדיין בהלם. הרעיון שמישהו ינצח את יוסי בובליל היה מופרך כל כך, שגם כשבובליל האב עקר בשבועיים האחרונים, בעוד דמעה שלו נופלת על דמעה, את מה שזרע ברינה מאז שנכנס לווילה, עדיין היה לי קשה מאוד להאמין ששפרה תהיה זאת שתיקח את הגמר.

זה כל הקסם

אוי, אנחת הרווחה. אוי, הקתרזיס. אויה, ההתפכחות. החצי הראשון של האירוח אצל לינוי בר-גפן עשה כזה נאחס לחווית "האח הגדול", זה היה כמו להתפכח מסוטול טוב. עם המתח שנפל אפשר היה לפרנס מדינת עולם שלישי קטנה שיש בה הרבה הפסקות חשמל.

בובליל היה מבואס מהעכוז ומיעט בדיבור ובהבעות פנים, עינב התנפחה על הפרידמנים, לאון ניהל שיח קוקיצות עם עצמו ואיתי ניהל את האישיות הדעוכה שלו בדרכו הצנועה. כל החסרונות של המתמודדים התנפלו עלי מהמסך, או אם לצטט מפי הגבורה - החתול הלך, נשאר רק העכבר.

בובליל לאחר השחרור. החתול הלך, נשאר רק העכבר (צילומים: ערוץ 2)

כשהם לא ניהלו את שגרת הבית ואני לא הצצתי עליהם בתנאי מעבדה, פתאום לא מצאתי בהם שום דבר מושך. לא היה להם שום דבר מעניין להגיד. פתאום הם היו סתם אנשים שמישהו אסף מהרחוב והכניס לאולפן. אז לאון יקנה בגדים בכסף שהוא קיבל, והדורבן מתרגש כי הוא רואה את בר-גפן במציאות.

הו גיבז א פאק? בשביל זה הקמנו מדינה בנווה אילן? בשביל זה נלחמנו שלושה חודשים? בשביל זה שחררנו את השד העדתי? בשביל זה שרפנו יותר משני מיליון סמסים? למה הצעקות של עינב כבר לא מרגשות אותי יותר? אי אפשר להחזיר אותם לבית לעוד כמה שבועות?

כוכבים בחוץ

אנחנו קורבנות של תהליך מדאיג. סף הריגוש שלנו עולה, ובמקביל אליו, בלית ברירה, הולך ומתקצר גם זמן המסך שאחריו נהיה מוכנים נפשית להכתיר את מי שזה לא יהיה למשרה עתירת סמסים. אנחנו חייבים להזדהות עם מישהו, רצוי כבר במולד הירח הקרוב. מישהו שאנחנו מכירים כמה שפחות כדי שנוכל להתאהב בו כמה שיותר.

הבו לנו כוכבים, ומהר (צילום: דודו אזולאי)

אנחנו חייבים להשליך כבר על מישהו את תפיסת העולם שלנו, מזרחיים ואשכנזים, תרבות גבוהה ועממיות, דתיים וחילוניים. אנחנו צריכים להתגייס במיידי לאיזשהו צבא, להילחם בשם מישהו. להוציא עצבים, להתפרק במטווחים, להחצין רגשות, להשתמש במישהו כדי להתבטא. או בקיצור, הבו לנו כוכבים, ומהר.

15 הדקות מתחילות עכשיו

ובאמת, מה שהכי בלט בריאליטי הזה היה העובדה שהמתמודדים היו מה שכינה פעם איש חכם אחד "עוד לא בשלים וכבר רקובים". הם התנהגו כמו כוכבים כבר כשהם נכנסו לווילה, על אחת כמה וכמה כשהם יצאו ממנה. עבור לאון, למשל, השהות בבית היתה אודישן אחד גדול במהלכו הוא ייחצן את הדמות המוחצנת ממילא שלו.

מתמודדי "האח הגדול". עוד לא בשלים וכבר רקובים

אותה דמות שתשמש אותו בחודשים הקרובים עת יפקוד כל אירוע סלבס סוג ז', יעבור לתל-אביב ויתרוצץ בין אודישנים לפינות בתוכניות סטייל. עינב כבר מיקסמה את קריירת הזבנות שלה וידעה שעכשיו ישמחו להעסיק אותה בכל חנות בגדים באשקלון. מישהי עוד תנחה פה ושם תוכנית בוקר, מישהו יקבל בלוג מצולם. המכונה תתקתק.

מה שבטוח הוא שכולם החליקו בטבעיות לפוזת הכוכב הממלכתית. בסך הכל כולנו כבר מכירים את הקודים, יודעים איך מתנהג אחד כזה, מה האחריות שלו כלפי הסובבים אותו ולמה מצפה ממנו הסביבה. אף אחד מהם לא יבזבז את 15 דקות התהילה שלו על הלם.

הם אפילו לא יצטרכו ליפול בסם כדי להתגבר על הפער בין תחושת האפסיות הפנימית והעובדה שכולם חושבים שהם עשר. איפה התמימות? תשכחו מהתמימות. בשביל תמימות צריך להמציא פורמט חדש. אני לא אתפלא אם השוודים כבר עובדים על משהו, הם תמיד הקדימו אותנו בכמה מותגים.

שתי סינדרלות

אנחנו הצבענו לשתי סינדרלות שנאבקו על מיליון שקלים, אבל אף אחת מהן לא היתה סינדרלה אמיתית. יוסי בובליל אמנם עבר ילדות לא קלה, אבל הוא קבלן מצליח באשקלון ואלוהים פינק אותו גם בתחום הפיננסי, שלוש נקודות.

שפרה היא חוזרת בשאלה שמגדלת לבד את האחיות שלה (הן כבר נראות די גדולות, אגב) אבל יש לה כנראה גב כלכלי משפחתי שמאפשר לה להתחבט בין לימודי עיצוב או כמה חודשי הרהורים בהם היא תחליט "מה היא עושה עם עצמה".

הסינדרלות. קולבים שזרקנו עליהם את האמונות שלנו

לזכייה שלה ולהפסד של בובליל יש הרבה משמעות, לפחות בעיני מיליון אנשים בקירוב. אבל כמה מזה באמת קשור לבחורה שפרה או לאדם יוסי בובליל? הם בסך הכל קולבים שעליהם זרקנו את האמונות שלנו, כדי שייאבקו במקומנו בזירה המרכזית. במקרה שני אלה היו קולבים מוצלחים, שקל להזדהות איתם ולפתח אליהם רגשות, ובכך נמדד ריאליטי טוב.