תפסיקי להתעסק עם חיפוש אהבה באובססיביות
יש בך הרבה יותר מרק 'לחפש אהבה'. יש לך עוד שאיפות, את הרבה יותר רחבה. תפסיקי לצמצם את עצמך לנתיב הזה בלבד ולחשוב על זה יומם וליל. ואם את לא מוכנה להפסיק לחפש, אז תעשי לכולנו טובה, ולפחות תעשי את זה כמו שצריך!
"נו באמת, אולי די כבר עם כל הדרמה הזאת?! מה את עושה כזה סיפור מכל דבר, כל הרגש נשפך לך החוצה. למה את מתעסקת כל כך הרבה באהבות, קשרים, החמצות. אין לך עוד דברים בחיים? עניין נוסף? תלכי להתנדב בבית אבות. תאמצי כלב. תלכי לחדר כושר. תעשי בייבי סיטר לאחיינים שלך. רק תפסיקי להתעסק עם חיפוש אהבה באובססיביות הזאת.
יש לנו חדשות בשבילך גברת טלי נץ היקרה: יש בך הרבה יותר מרק 'לחפש אהבה'. יש לך עוד שאיפות, את הרבה יותר רחבה. תפסיקי לצמצם את עצמך לנתיב הזה בלבד, תפסיקי לחשוב על זה יומם וליל. ואם את לא מוכנה להפסיק לחפש, אז תעשי לכולנו טובה, ולפחות תעשי את זה כמו שצריך!".
אני תוהה על מה הם מדברים. הגמדים נראים ממש מעוצבנים, והם ממשיכים :
"תפסיקי לראות בכל בחור פנוי פוטנציאל ולהעמיד אותו במבחנים, עוד לפני שבכלל יצאתם פעם אחת. תפסיקי לבדוק את הגבולות שלהם, עד כמה הם מסוגלים להכיל אותך. תפסיקי להקניט אותם ולחוד להם חידות, זה מתיש אותם".
מרוב רצון ותשוקה את מתנהגת ההיפך
"גבר לא מחפש חזית מלחמה עם האשה שאיתו. אלא מישהי שתקבל אותו, שתעטוף אותו, שתאהב אותו, ולא על דרך העקיצות. אנחנו יודעים שאת בודקת מי מהם יוכל לצלוח את הדרקונים שבשערייך, כדי שלא תפגעי אחר כך, אם הם ינטשו.
אני מקשיבה לגמדים, שומרת על זכות השתיקה שלי, והם מסבירים:
"כשהם לא עומדים בציפיות שלך, האכזבה הופכת לכעס וההקנטות הופכות לארסיות. את רוצה לדקור אותם במילים שלך, כי הם לא יכולים להעניק לך את מה שאת כה זקוקה לו. אבל איזה גבר ירצה להיות לצידך, כשהפגיעות שלך הופכת לנשק? כשמרוב רצון ותשוקה וכמיהה את מתנהגת בדיוק ההיפך? איך הם אמורים להבין אותך בכלל? יש להם מספיק אתגרים בפלייסטיישן, הם לא צריכים להתמודד גם איתך. לכבוש, להזיע, ללחום, להוכיח. מה הם בסך הכל רוצים? לנוח בחיקך. לישון על החזה שלך. לחלום חלומות נעימים. ללכת לסרט. לאכול ארוחת ערב. דברים פשוטים. הם רוצים שתקבלי אותם כמו שהם, ולא שתמדדי כל הזמן כמה הם חזקים".
את מפחדת שלא ירצו בך
"משהו קורה לך בדרך למטרה", הגמדים מדברים אלי עכשיו בקול שקט. "משהו שפועל נגדך. את, שתמיד מדברת על רגישות, על הצד השני, על אנושיות. את, שתמיד מנסה להבין את המניעים של האחר, את לא באמת רואה אותם.
את מפחדת כל כך שלא ירצו בך, שאת בונה את כל המחסומים האפשריים. הרי זה לא באמת מה שאנחנו רוצים...", מזכירים לי הגמדים. "אנחנו רוצים שיאהבו אותנו. אנחנו רוצים שיאהבו אותך. אבל כשנשמעת צפירת אזעקה בלב שלך, את יורדת כל כך מהר למחתרת, שאת לעולם לא מגלה שזו היתה אזעקת שווא, ושבחוץ עוד מחכה לך מישהו. מישהו שלא נבהל, שמסוגל להרגיש, שרואה מבעד לפחדים שלך, ויודע שאותך הוא רוצה".
הנאום הסתיים והגמדים משתתקים. יושבים מודאגים ומביטים בי. אחר כך הם נאנחים קלות, מתנערים, מקפלים את הלפטופים הזעירים שלהם וקמים. הם קובעים תאריך לישיבה הבאה, מעמידים לי דד-ליין עבור פעילות מתקנת, ועוזבים את ראשי. אני מביטה בהם מתרחקים, מהרהרת מספר דקות ארוכות ומתיישבת לכתוב מההתחלה את הטור שלי.
לפנייה לכתב/ת 
