הפוליטקאי ישרוד או יודח? תוכנית מציאות

הדיון הציבורי המתמשך סביב תוכנית הריאליטי המצליחה "האח הגדול", עוסק למעשה בהשלכות הטלוויזיה המסחרית על מערכות החיים, ובייחוד על המרקם התרבותי של החברה בישראל. המקטרגים שוללים את התוכנית בין היתר בשל מכלול הנזקים המשוערים, בכללם הסחת דעת מסדר היום הציבורי, אסקפיזם והנמכת הרמה של היצירה הטלוויזיונית והתרבותית. לעומתם, מצביעים המסנגרים על חשיבותם של הבידור והאסקפיזם בהתמודדות עם המציאות המורכבת.

נדמה שרק מעטים נותנים את הדעת להשלכות הפוליטיות של הטלוויזיה המסחרית שמקדשת את הבידור כאמצעי להבטחת רייטינג. מעבר לכל תוכנית בידור זו או אחרת, נוטה הטלוויזיה המסחרית לצרוב תבניות חשיבה והתייחסות, גם למתרחש בזירה הפוליטית, ולשנות את כללי המשחק בדמוקרטיה.

הצפייה במסך, גדול או קטן, מרגילה את האזרחים להתייחס לשחקנים הפוליטיים כאל שחקנים בתוכנית טלוויזיה, תוכנית ריאליטי. מי ישרוד לשלב הבא? ומי יודח? לאט לאט מיטשטש הגבול אצל הצופה בין המציאות הפוליטית לבין המציאות המוקרנת בטלוויזיה, בין תוכניות בדיון לתוכניות מציאות. מתייחסים לאנשים כמו במלודרמה. אם הם טעו, זה אנושי. הם לא צלחו בתפקידם, אבל בשל כך נעניש אותם?

דור חדש של אזרחים, בוגרי אופרות סבון ותוכניות ריאליטי, אימץ תבניות חשיבה והערכה של נפשות פועלות, במציאות כמו בתוכניות בידיון וסרטים. הנכונות המופלגת לקבל מחדש את אותם פוליטיקאים שנואים שהוקעו אך לפני שנים מעטות, נעשית לא מעט בשל תבניות החשיבה: מרבים להתייחס אליהם כאל שחקנים בטלנובלה שטועים, בוגדים, מבקשים סליחה, בוכים ונסלחים.

מה יותר מלודרמטי מאהוד ברק, בנימין נתניהו, עמיר פרץ או יורם מרציאנו, שיבואו בפרק הבא ויגידו "אכן טעיתי", בדיוק כמו ג'יי-אר בסדרה המיתולוגית "דאלאס". "עכשיו אני אדם חדש, סלחו לי, I'm sorry"!, ממש כמו באופרת סבון. הבעת חרטה הייתה מזמן לטקטיקה מועדפת של רכישת אהדה ציבורית. פה ושם, המתחרט עשוי לזכות במחילה ולהיפך: מי שמתעקש ועומד על שלו, כמו חיים רמון, נשפט לחומרה.

גם הקמפיין האחרון לעיצוב תדמיתו של אהוד ברק, "אני לא נחמד, אני לא טרנדי", מבוסס על אותה הנחה. הרי שלום קיטל, יועץ התקשורת של ברק ומנהל חברת החדשות בערוץ 2, מכיר ויודע את נפש הצופים ורזי הרייטינג. ברוח ההיגיון המלודרמטי, מוטב להודות בתכונות השליליות ואולי להתפאר בהן. זה משתלם מבחינה אלקטוראלית.

במשך שנים ארוכות היתה "האח הגדול" כינוי אורווליני שעניינו אימת האזרח הקטן מפני ממשל פולשני לחייו הפרטיים. תוכנית הריאליטי בשם זה לא רק הלבינה את הכינוי אלא גם עתידה להכשיר את המסתתר מאחוריו. הפעם זוה פרקטיקה לא של שלטון תאב כוח אלא של קומץ שדרים ציניים, תאבי רייטינג ושיכורי עוצמה, שמסוגלים לשלוט ברגשות המונים, לרתק אותם למקלטים ולהניעם לעשות כמצוותם.

פרופ' דן כספי הוא ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון.