שובה של הגבירה בשחור

היא היתה בין תלמידיו של נגן הצ'לו והמנצח האגדי מסטיסלב רוסטרופוביץ', שהלך השנה לעולמו. סביאטוסלב ריכטר, מגדולי הפסנתרנים של המאה ה-20, כינה אותה "התגלמות האמת במוזיקה". אלפרד שניטקה הקדיש לה סונטה ואת הקונצ'רטו הראשון שלו לצ'לו ולמרות כל זאת, במפגש עם הצ'לנית נטליה גוטמן, מתגלה אישה נטולת מניירות או אבק כוכבים, שהמוזיקה היא מרכז חייה והספק, למרות ההצלחה, אינו זר לה.

לישראל היא מגיעה פעם נוספת לסדרת קונצרטים עם תזמורת הקאמרטה הישראלית. בקונצרט שכותרתו "תחת מחאה", בו יוקראו, בין היתר, משיריה של המשוררת הרוסייה המהפכנית אנה אחמטובה, תבצע גוטמן את הקונצ'רטו לצ'לו מאת שוסטקוביץ. בראיון ל-ynet היא מפתיעה ואומרת: "למען האמת, כלי הנגינה המועדף עליי מאז ומתמיד היה דווקא פסנתר".

גוטמן: "לאווירה בה אתה גדל יש חשיבות גדולה בכל הנוגע לפיתוח הכשרון"

את האהבה לפסנתר השְרִישה בה אמהּ, פסנתרנית חובבת שגילתה את כישרונה של בתהּ בגיל מוקדם מאד ודחפה אותה קדימה. "תמיד אהבתי פסנתר, אבל לא היתה לנו היכולת לרכוש פסנתר. צ'לו, הרי, קל יותר לנייד", היא אומרת. "למדתי לנגן בגיל צעיר מאד והראיתי כשרון. אמא רצתה לשכור פסנתר מבית הספר למוזיקה ובשביל להראות שאני כשרונית מספיק, אני זוכרת איך היא סחבה אותי בשלג על הידיים. היא רצתה שהם ייווכחו במו עיניהם שמדובר בילדה ששווה להשקיע בה. כיוון שלמדתי גם צ'לו וגם פסנתר, נבחנתי בשני הכלים. הבוחנת פסקה שאלמד צ'לו וכך היה. למעשה, בחרו בשבילי".

גוטמן לא מאמינה בכישרון גנטי, אלא בעבודה קשה. למרות זאת, היא מודה שלגדול בסביבה תומכת של משפחת מוזיקאים היה אלמנט מכריע בכיוון חייה. "הסביבה משפיעה לא מעט. אמא שלי ניגנה בפסנתר. המורה הראשון שלי היה אבי החורג, רומן ספוז'ניקוב, שהיה מורה ידוע ברוסיה. למדתי גם אצל סבא שלי, הכנר אניסים ברלין. כך שמוזיקה תמיד הקיפה אותי והיתה חלק מהחיים שלי. אני לא יודעת אם לקשור כישרון בגנטיקה, אבל ללא ספק לאווירה שבה אתה גדל יש חשיבות גדולה, בכל הנוגע לפיתוח הכישרון".

רוסטרופוביץ'. "הוא התייחס להוראה ברצינות תהומית", אומרת גוטמן (צילום: AFP)

את ארבע השנים בהן למדה בכיתות האמן של רוסטרופוביץ', הגדירה גוטמן, בהזדמנויות שונות, כמכוננות. בראיון היא אומרת: "קשה לי לשפוט באיזה אופן ועד כמה הוא השפיע על הנגינה שלי, את זה אחרים צריכים לומר, אבל למדתי ממנו הרבה". גוטמן מדברת על מורה יצרי, תיאטרלי, בעל אינטואיציה וקשב רב לצרכיהם של תלמידיו. "הוא התייחס להוראה ברצינות תהומית והקציב לכל תלמיד את הזמן הנדרש. הוא התאים את שיטת ההוראה לצרכיו של כל אחד מאתנו ועשה שימוש אינסופי בדמיון בכדי למצוא עבורנו את הדימוי הנכון".

"מובן שהוא חסר לי. אני שייכת לאסכולה הרוסית, משם באתי ועליה גדלתי. אי אפשר להתכחש לזה. אני חושבת שיש גם היום יש מוזיקאים טובים ברוסיה וצריך לטפח אותם. אני מאד אוהבת לנגן עם מוזיקאים צעירים, כמו הבן שלי שאיתו אני מופיעה בהרכב קאמרי. אני לומדת דרך הצעירים. אני גם מאד אוהבת ללמד צעירים ולהופיע בפניהם, בעיקר כשבאולמות הקונצרטים מרבית הראשים מלבינים".

גוטמן עם נגני תזמורת הקאמרטה הישראלית (צילום: טוביה זילברמן) 

אולי בזכות המורים הגדולים שליוו את תחילת דרכה, מעשה ההוראה מהותי בעיניה והיא מקדישה לו ככל יכולתה ובהתאם ללוחות הזמנים הצפופים שלה. גוטמן ממשיכה גם כיום ללמד במוסקבה, לקיים כיתות אמן בכל העולם ולהעביר סדנאות במסגרת "Berlin Encounters", אירוע קאמרי שפתחה במסגרתו נגנים מכל רחבי העולם עובדים ביחד עם מוזיקאים צעירים מוכשרים. "דינמיקה בין מוזיקאים חשובה מאד וההשפעה שלה כבירה", היא אומרת.

בין המוזיקאים שהשפיעו עליה ביותר היה הפסנתרן סביאטוסלב ריכטר, אותו שמעה מנגן לראשונה כשהיתה בת 14. "הוא היה עבורי אלוהים מוזיקלי, פסנתרן ענק והשראה. ברור שעקבתי אחריו בעניין רב", היא אומרת. שנים לאחר מכן, כשהזמין אותה ואת בעלה המנוח, הכנר אולג כגן, לנגן איתו בהרכב קאמרי, ההתרגשות היתה אדירה. "ניגנו 15 שנה ביחד ובמהלכן פעמים רבות, תוך כדי נגינה, לא האמנתי שאני לצדו על הבמה", היא אומרת. "ריכטר היה איש צנוע מאד, איש עבודה שלא סבל שמתייחסים אליו בהערצה. הוא תמיד רצה לדעת מה אנחנו חושבים וביקש לשמוע מאתנו ביקורת. היה לו חשוב לשמוע את ההערות שלנו לגבי הנגינה שלו. הוא תמיד העמיד את עצמו בספק. למדתי ממנו הרבה". גם גוטמן, כמו ריכטר, מעמידה את עצמה תדיר בספק.

"ובכן, לא להפסיק להתאמן. לנגן כל הזמן. עוד ועוד. זה הדבר המרכזי. זה מה שמאפשר לך להתקדם. מעבר לכך, כדאי תמיד לחפש אנשים, קולגות, ששותפים לדעותיהם ולתפישותיהם המוזיקליות על מנת שיוכלו לחלוק אותן".