מעוז צור שלא הכרתם

הנה מגיעים ימי החנוכה, ומכל עבר כבר נשמע, בהלמות מנצחים עולצת, הפיוט "מעוז צור". כשהיינו קטנים שרנו אותו בתעצומות נפש של המנון לאומי, ובאוזני רוחי הוא מתנגן בלווית תופים ומצילתיים של התזמורת הפילהרמונית, אבל בשנים האחרונות נשמעו לא פעם קולותיהם של אנשים שביטאו אי-נחת ממילותיו של המזמר. אחרי הכל, מוזר מעט לכנס מקהלה עליזה סביב המילים העגומות "רעות שבעה נפשי, ביגון כוחי כלה, חיי מררו בקושי" ולמנות בצהלה את תלאותינו העקובות מדם, גם אם בסופן תמיד נחלצנו בעור שינינו.

יתרה מזו: אין זה נאה במיוחד להתלהם בראש חוצות עם התוכנית המדינית הרצחנית: "לעת תכין מטב-אח, מצר המנבא-א-א-ח, אז אגמור, בשיר מזמור, חנוכת המזב-א-אח". כבר בימי קדמונינו נשמעו קולות דומים, אשר הציעו "בנפול אויבך אל תשמח" וציטטו ממורת-רוחו של היושב במרומים "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה".

על הימים האפלים בהם נכתב המזמור אפשר לעמוד תוך עיון בבית האחרון, שהושמט לא פעם מן הסידורים כדי למנוע הסתבכויות דיפלומטיות. כאן נרמז האויב הרלוונטי לתקופתו של המחבר – אדמון. יש אמנם מפרשים הסבורים כי כינוי זה מתייחס באופן כללי לאדום, הוא עשיו, אבל יש גם כאלה המייחסים אותו באופן אישי לפרידריך ברברוסה, אדום הזקן, אשר מלך באירופה במאה ה-12 ויזם את מסע הצלב השלישי לירושלים. מסע שנפתח בגל עקוב מדם של פרוגרומים בקהילות יהודיות.

בדרכו ארצה כבש ברברוסה את העיר איקונין, שם שאפשר לתרגם לעברית בתור "צלמון", ומכאן אולי להסיק שהפיוט נכתב בשעה שברברוסה ניהל את הקרבות באזור צלמון, עת רחשו שפתי כל תחינה בהולה לתבוסתו המיידית. אני קוראת שוב על ימי הביניים, על מעלליו של ברברוסה ועל הפוגרומים האיומים שידעו יהודי אירופה באותה תקופה. אני צועדת בעקבותיו של מרדכי האלמוני, מחבר הפיוט, בנתיב התלאות והיסורים של ההיסטוריה היהודית, ופתאום מתנגנות באוזני המילים "נקום נקמת עבדיך מאומה הרשעה" לא בקול הלמות התופים הזחוחה של שיר הלכת הגרמני, אלא בלחישת הכאב האחרונה של הקרבנות.

יש אלטרנטיבה

התיישבתי על המחשב והאזנתי ב"הזמנה לפיוט" לגרסאות מוזיקליות לא מוכרות לי של מעוז צור. הקשבתי ללחן הבוכרי, צבעוני ועשיר כמו מרבד רקום, וללחן ההונגרי, שהזכיר לי נשכחות מבית סבא; ללחן האיטלקי, מהודר וגבוה כמו תקרה מעוטרת של כנסיה, וללחן של חסידות בויאן, מושר בפי קהל שלם של חסידים נמרצים, במין קוצר רוח שמבקש לזרז כבר ומיד את קץ הישועה. לבסוף הגעתי ללחן המיוחס באתר לחסידות סלונים. מכל הלחנים זהו הלחן שמצא חן בעיניי ביותר, ואת המילים האלה אני כותבת כשהוא מתנגן באוזני ברכות שקטה.

בלחן הזה אין את העליצות הגרמנית וגם לא את קרנבל הצבעים הבוכרי, לא את קוצר הרוח הבויאני ולא את החגיגיות ההונגרית, וללא ספק אפשר לומר, שאין בו שמץ של התלהמות. זהו לחן שקט ומהורהר, לחן שמגלגל את היסטורית הייסורים שלנו בכאב ובאיפוק, לא מתבלבל לטעון ש"בא נוגש והגלני כי זרים עבדתי"

הוא מאורע מלהיב, ושם סימן שאלה זהיר ליד האפשרות הריאלית שלנו לשמוח באמת אחרי כל מה שעבר עלינו, גם כאשר תגיע השעה והיושב במרומים יכין סוף סוף את המטבח. לצאת מנצחים מן ההיסטוריה הזאת כבר לא נצא, כך זוכר כמדומה הלחן העדין הזה. כל שנותר לנו עתה הוא רק לכאוב, לקוות ולהתפלל.

כאשר מקשיבים למעוז צור בלחן הזה, מגלים פתאום שזהו הניגון היחידי בו המילים "חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה" נשמעות באמת כמו תפילה. הנה מגיעים ימי חג החנוכה. כמדי שנה נוציא החוצה את החנוכיה שלנו, נציב אותה ליד השער ונעלה בה את הנרות, זכר לנסים שעשה ה' לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. אנחנו נחלק סופגניות ולביבות ונשיר ביחד את כל בתיו של הפיוט הימי-ביניימי העתיק "מעוז צור", ובכל זאת יוכנס השנה שינוי קל בנוהלי הטקס. הילדים יחשבו שבסך הכל החלפנו מנגינה, אבל אני אדע שהנחנו מאחורינו את "מעוז צור" כשיר לכת גרמני מתלהם, ואימצנו אותו בחזרה אל חיקנו כתפילה נוגה, כזיכרון כואב, בלחן המכמיר של חסידות סלונים. 

• מיכל ווזנר היא סופרת ("שלוש בסירה", כתר 2000; "למראית עין", פראג 2005) ועורכת דין. מאמרים וביצועים נוספים ניתן למצוא באתר "הזמנה לפיוט". שירים נוספים גם בארכיון הצליל הלאומי.