אינתיפאדת הנעליים

כל יום שעובר רק הולך ומקבע את מה שנשיא ארה"ב היוצא, ג'ורג' בוש, לא ירצה לשמוע - צילומי זריקת הנעליים עליו השבוע תחקק עמוק בזיכרון הקולקטיבי של המזרח התיכון. תקרית הנעל צפויה להצטרף לאירועים אחרים שמלווים את בוש כמו פיגועי ה-11 בספטמבר והפלת משטרו של סדאם חוסיין.

בוש לבטח לא רוצה להיזכר כך, ותגובתו האינסטינקטיבית העידה שכלל לא הבין מה סימל אותו הרגע. למרות זאת, את האש שפשטה בשדה הקוצים כבר אי אפשר לעצור. מבחינת המזרח התיכון, ה-14 בדצמבר לא היה יום רגיל. ישנם כאלה שכבר שוקלים להכריז עליו כ"יום הנעל הבינלאומי" כדי להבהיר עד כמה מדובר באירוע סמלי.

על אפקט הנעל ניתן ללמוד גם מכניסה פשוטה לאתר "יוטיוב", או לרשת החברתית "פייסבוק". באתרים הללו ניתן למצוא סרטונים המתעדים את התקרית מזוויות שונות. ב"פייסבוק" עשרות אלפים כבר הצטרפו לקבוצות השונות המהללות את מונתזר א-זיידי, העיתונאי העיראקי שהשליך את נעליו על בוש. הגולשים קוראים לשחרר את האיש, שסיכן את נשיא ארצות הברית, באופן מיידי.

"אולם מסיבות העיתונאים"‏ (מתוך: "אל-ווטן")

1

2

3

4

5

6

7

לצד כל אלה צצים כל העת משחקים חדשים ברשת האינטרנט הבוחנים את יכולתו של הגולש להשליך נעליים או חפצים אחרים על הנשיא האמריקני החמקמק. נדמה כי השמחה לאידו של בוש היתה כל-כך אותנטית עד כי כמעט שום עיתון או כלי תקשורת בעולם הערבי לא יכול היה, גם אם רצה, להתעלם מהשיטפון של גילויי השמחה. עשרות רבות של קריקטורות, שכאן אנו מביאים רק חלק קטן מהן, מיהרו להנציח את הרגע ה"היסטורי".

נעליי בוש ב-27 דולר

הפרשה לא הסתכמה באתרי האינטרנט וכלי התקשורת - רחוק מכך. מאז השליך העיתונאי העיראקי את נעליו יצאו המוני שיעים בעיראק להפגנות מחאה מתוזמנות בריכוזיהם בבגדד, בצרה ונג'ף. העיתון "אל-קודס אל-ערבי" אף כינה את האירוע "אינתיפאדת הנעליים". הפגנות דומות, שרובן חגגו את ההשפלה של בוש, נראו בחלקים אחרים של העולם הערבי. בימים הקרובים מתוכננות עצרות יזומות נוספות במדינות השונות. בפרלמנט בירדן, למשל, בחרו במחווה מיוחדת כאשר כמה מחברי הבית והשרים הקדישו "דקת דומיה" כדי לכבד את א-זיידי על מעשיו.

"שחרור נעים!" ‏ (מתוך: תשרין)

1

2

3

4

5

6

כיאה לגיבור אמיתי, כבר הונצח שמו של א-זיידי לעד: הורים טריים רבים בסוריה מיהרו לקרוא לעולליהם שזה עתה נולדו על שמו. רמדאן באידאן, בעל מפעל לנעליים "באידאן" שבטורקיה מיהר לקחת קרדיט וטען כי נעליו של א-זיידי שהושלכו על בוש הן פרי תוצרתו. בעקבות התקרית נרשמה עלייה חדה בביקוש לנעלים הנשיאותיות שאותן ניתן לרכוש בטורקיה תמורת 27 דולרים.

על פי הדיווחים, א-זיידי, סובל במעצרו ואחיו טוען כי הוא הוכה קשות. אך בעולם הערבי ממשיכים להתחרות על קרבה אליו ונראה כי לכשייצא לחופשי לא יהיו לו כבר דאגות כלכליות. אנשי עסקים הציעו סכומים האסטרונומיים בעבור הנעליים ההיסטוריות. בעל הון סעודי הציע למשל לא פחות מעשרה מיליון דולר עבור האפשרות לצעוד בנעליים שהושלכו על בוש.

בנוסף, מיהר ערוץ הטלוויזיה הלבנוני "אל-ג'דיד", להציע מימון בסיוע משפטי לא-זיידי ולאחר שחררו לקלוט אותו בעבודה בערוץ. גם הנעליים עצמן לא יוכלו להתלונן. המו"ל של העיתון התימני העצמאי "א-דיאר", עבד אל-מהד'רי, אמר השבוע כי בכוונתו להקים פסל שינציח את הנעליים.

"הבעיה היא אנחנו והנעל הזאת"

למרות כל החגיגות והשמחה, צריך להדגיש כי בשוליים נשמעים קולות המתנגדים למחאה הייחודית. "עצרות עיראקיות בהן מניפים המפגינים נעליים, ילדים משחקים בנעליים בסמטאות בגדד, אחיו של מונתזר א-זיידי מציג בגאווה את זוג נעליו של אחיו העצור. אלו הם רק כמה מהמראות שנקלטו בעדשת המצלמות על מצבנו וזאת בעקבות 'הניצחון הברור'", כתבה הפובליציסטית דיאנה מקלד ביומון הבין-ערבי "א-שרק אל-אווסט" היוצא לאור בלונדון.

היא הוסיפה, "בואו נניח לרגע את בוש בצד. הבעיה היא אנחנו והנעל הזאת. יש לנו את הזכות לשנוא את בוש, לדחות את מדיניותו ולזעום על הנזק העצום שהוא גרם לנו. למרות זאת, אין לא-זיידי את הזכות להשליך עליו את נעליו. א-זיידי שמט מידינו את נשק השכנוע, הדעה והטיעון ושם במקומם נעל. זה הדבר הגרוע ביותר שהוא יכול היה לעשות לנו, שנבטל את המוח שלנו ונשים במקומו נעל. האם ייתכן שההתנהגות בה נקט העיתונאי הזה תהפוך למתווה? לדעתי, תפקידה של סוריה בלבנון, לאורך עשרות בשנים, היה גרוע יותר מזה ארצות הברית בעיראק. האם היה עיתונאי שהיה נוהג כך כלפי הנשיא הסורי? בוודאי שלא!".

הפובליציסטית הזו לא היתה היחידה. עמיתה לטורי המאמרים ב"א-שרק אל-אווסט", עורכו של העיתון, טארק אל-חמיד, היה כרגלו נחרץ וחד. "עיתונאי הזורק נעליים על נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, זהו דבר פסול ומגונה", כתב, "העיתונאי יכול היה להעלות שאלות קשות או מביכות לנשיא האמריקני, אולם הוא החליט להחליף את המילה בנעל! זאת, כשהוא שוכח שהעיתונות אינה מנהלת ויכוחים באמצעות אלימות. מה שראינו במסיבת העיתונאים לא היה, אלא ביזוי למקצוע העיתונות, וסממן לחוסר הבנתם את אופיה. עיתונאי אינו לוחם אלא מי שאמור להביא מידע. עיתונאי אינו אמור לדבר בשם האומה ומצפונה, כמו שחזרו ואמרו אלה המדרדרים את המקצוע הזה".

אל-חמיד הוסיף, "צריך לזכור כי השלכת הנעליים שראינו בבגדד היא הפנים האחרות של מה שראינו בבגדד ביום בו הכריז המושל הצבאי, פול ברמר, על תפיסתו של סדאם חוסיין. אותם מראות של צהלות שמחה, המולה ומחיאות כפיים באולם מצד עיתונאים רבים. תפקידה של העיתונות אינו למחוא כפיים, לקלל או לזרוק נעליים. יהיו הסיבות אשר יהיו, לא ניתן להצדיק זאת".

"הנעל הוכיחה: עיראק השתנתה"

מעבר לגינוי של א-זיידי, היו כאלה שדווקא הצדיקו את דבריו של בוש והסכימו כי השלכת הנעל עליו הוכיחה כי החופש אכן הגיע לעיראק. "הנעל אותה השליך הכתב מעידה כי עיראק אכן השתנתה", כתב השבוע פואד אל-האשם, ביומון הכוויתי "אל-ווטן".

העיתונאי המשליך בפעולה (צילום: AP)

"מה היה קורה לאותו הכתב אילו לפני שש שנים היה משליך את נעלו במסיבת עיתונאים בבגדד על אורח זר בנוכחות סגן ראש מועצת המהפכה ה"קבורה", עיזאת איבראהים א-דורי, שלא לומר בנוכחות סדאם חוסיין עצמו? התסריט הצפוי אותו מכירים כל בני העם העיראקי, הכוויתי והאיראני וכל עמי האזור הוא תגובה מבעיתה ורבת דם נגד 'הכתב המביש', משפחתו ושבטו עד למרחק של שבע דורות וכן נגד שכניו ושכניהם. כן, עיראק השתנתה והנעל המעופפת היא ההוכחה החותכת לכך. עתה ניתן לומר כי סדאם חוסיין והכנופיה שלו הסתלקו עד לאחרית הימים".

גם עמיתו לעיתון, עבד אל-רחמן, א-נג'אר, מחזיק בדעה זו, "השלכת נעליים לעבר נשיא של מדינה גדולה הוא דבר מוזר שאינו קשור לחלוטין למקצוע העיתונות! הנשיא בוש היטיב

להתייחס לכך כשאמר ש'אלו דברים שקורים כאשר ישנה חירות'. כמובן, לולא היתה חירות בעיראק אותו עיתונאי לא יכול היה להעיז לחשוב על כך. אילו היה עושה זאת בימי סדאם, היו מתנפלים עליו אנשי משמר הנשיאות בצרורות של כדורים כשאשמתו הייתה בכך שהוא ניסה להתנקש בנשיא סדאם חוסיין ולא באורחו של הנשיא".

כל אלה יכלו להישמע, לבטח בעיראק, כפלפולים מיותרים שמנסים לחבל לשווא בשמחה של הרגע, אבל למרבה ההפתעה דווקא אחיו של א-זיידי אישר את הטענות. "אילו הדבר היה קורה בזמן השלטון הקודם היינו מפחדים שייעצרו את כולנו", אמר מית'ם א-זיידי, "עכשיו, בזמן הדמוקרטיה והחירות – איננו חוששים".

חוששים או לא, מקומו של א-זיידי בהיסטוריה כבר הונצח. עצרות ההמונים, ההפגנות, הכתבות והמאמרים שיפורסמו בימים הקרובים רק ימחישו זאת יותר ויותר.

נתקלתם במידע מעניין על העולם הערבי? שתפו אותנו במייל האדום