חושף פרשת ווטרגייט "גרון עמוק" הלך לעולמו

סופו של הגרון העמוק. מרק פלט מי שהיה בתחילת שנות ה-70 מספר 2 ב-FBI ונודע כמקור העיתונאי שפוצץ את פרשת ווטרגייט הלך אתמול (יום ה') לעולמו בגיל 95. במשך 30 שנה נודע פאלט בכינוי "גרון עמוק" אחרי שהדליף לעיתונאי ה"וושינגטון פוסט" את המידע שהוביל בסופו של דבר להתפטרות הנשיא דאז, ריצ'ארד ניקסון.

ג'ון אוקונור חברו של פלט, שגם גילה לעולם כי הוא המקור לפרשה, סיפר כי האיש מת כתוצאה מהתקף לב. זהותו של פלט נשארה מסתורית עד שנת 2005, אז פרסם המגזין "וניטי פייר" כי פלט, סיפר לבני משפחתו על חלקו בפרשה. פלט אמר אז לחברו אוקונור, "אני הבחור שנהגו לקרוא לו גרון עמוק".

צמד הכתבים, וודוורד וברנסטיין, אמנם נשבעו בעבר שלא לגלות את זהות המדליף בפרשת ווטרגייט, כל עוד הוא חי, אך לאחר שפלט יצא את ביתו ובשיחה עם כתבים אישר שהוא-הוא המדליף, אישרו גם השניים את הדברים. "מארק פלט היה 'גרון עמוק' וסייע באופן לא מבוטל לחשיפת ווטרגייט", כתבו.

במשך השנים ניסו עיתונאים וסופרים לגלות את זהותו של "גרון עמוק", מי שהומחז כ"איש המעשן בקצה המגרש" בסרט "כל אנשי הנשיא" ובספר שעסק בפרשה. בין השמות שהועלו היו כמה מעובדי הבית הלבן ובהם פט ביוקנאן, שדרית הטלוויזיה דיאן סויאר, ואפילו ג'ורג' בוש האב.

הפרשה ששינתה את אמריקה

תחילת פרשת "ווטרגייט", שהובילה להתפטרותו של הנשיא האמריקני ניקסון, ב-17 ביוני 1972, בעיצומה של מערכת הבחירות הנשיאותית, אז נתפסו במרכז המפלגה הדמוקרטית בוושינגטון, ששכן בבניין בשם ווֹטֶרגֵייט, חמישה פורצים שניסו "לשתול" בו מצלמות ומכשירי האזנה.

אנשיו של ניקסון, הנשיא המכהן, הכחישו כל קשר לפרשה אך אותו מקור מיסתורי, שמאוחר יותר הוצמד לו הכינוי "גרון עמוק", גילה לעיתונאים החוקרים רוברט וודוורד וקרל ברנסטיין כי אחד הפורצים, ג'יימס מק'קורד שמו, עמד בקשרים הדוקים עם איש סוכנות הביון המרכזית הווארד הנט, שעמד מצדו בקשר עם פרקליטו של הנשיא, צ'רלס קולסון.

הפורצים עצמם נשפטו והורשעו, אולם במרוצת 1973, לאחר שניקסון נבחר מחדש, עברה חקירת הפרשה מן המסלול העיתונאי למשפטי. באפריל התפטרו מתפקידיהם שניים מעוזריו הקרובים ביותר של הנשיא, רוברט הולדמן וג'ון ארליכמן, וכן שר המשפטים. יועץ משפטי בבית הלבן, ג'ון דין, חשף את מעורבותם של רבים מבכירי הממשל, ואמר כי שוחח עם ניקסון על "טיוח" הפרשה פעמים רבות.

בהדרגה התגלה כי הפריצה לווטרגייט היתה רק חלק קטן ממערכה שניהל הממשל נגד יריבים פוליטיים, וזו כללה עוד מעשי שחיתות רבים, לרבות ציתות ומתן שוחד, בילוש אחר חייהם הפרטיים של ראשי המפלגה הדמוקרטית במטרה להכפישם, חבלה באירועי בחירות של המפלגה היריבה ועבירות פליליות רבות אחרות. פעילות זו מומנה מקרן סודית שניהל ג'ון מיצ'ל בתפקידו כמנהל מערכת הבחירות של ניקסון מטעם המפלגה הרפובליקנית .

ביולי 1973 התגלה כי ניקסון נהג להקליט ברציפות את כל הנאמר בלשכתו בבית הלבן, והתובע המיוחד שהתמנה לחקור את הפרשה, ארצ'יבולד קוקס, דרש את סרטי ההקלטה. הבית הלבן סירב, ולבסוף פיטר את קוקס; שר המשפטים אליוט ריצ'רדסון התפטר במחאה. כאשר נמסרו הסרטים בסופו של דבר למחליפו של קוקס, ליאון ג'בורסקי, נמצאו בהם פערים בלתי-מוסברים.

במרוצת המחצית הראשונה של 1974 נכנסה לתמונה ועדת המשפטים של בית הנבחרים, הגוף המוסמך לפי החוקה להגיש

כתב אישום נגד נשיא מכהן. גם היא דרשה את סרטי ההקלטה, וגם היא קיבלה רק נוסח ערוך ומצונזר. ב-24 ביולי פסק בית המשפט העליון של ארה"ב כי ניקסון חייב למסור לוועדה את סרטי ההקלטה המקוריים במלואם, וב-27 הגישה הוועדה לבית הנבחרים כתב אישום נגד הנשיא, על שיבוש הליכי משפט; ב-30 מסרה עוד שני כתבי אישום.

ב-9 באוגוסט 1974 התפטר ניקסון מתפקידו בטרם יועמד לדין. כעבור חודש חנן אותו מחליפו, הנשיא ג'רלד פורד . אך כארבעים מאנשי צוות הבית הלבן, ועוד אחרים, הועמדו למשפט, הורשעו ורובם ריצו תקופות מאסר שונות.