לקחי הימין המתפצל
בחירות 92' מהוות נורת אזהרה לכל מצביע ימין שרוצה להבטיח שמי שמייצג את תפיסת עולמו יגיע לראשות הממשלה
אירוע מכונן שלילי באשר לימין הישראלי וההיסטוריה הפוליטית הישראלית כולה, היה בהיערכות לבחירות 1992, בהן זכתה מפלגת העבודה שהובילה את הסכמי אוסלו, השיבה את ערפאת מתוניס לעזה וליריחו וההמשך ידוע.
מדעני מדינה וחוקרי תקשורת רבים יודעים כיצד מערכת בחירות זו היתה הראשונה שהוכרעה בשל עידן התדמיות, הפוליטיקה האישית (על פתקי הבחירה של "העבודה" היה כתוב "העבודה בראשות רבין") והיכולת "לעבור מסך". יצחק שמיר, דמות אפורה וחסרת כריזמה טלוויזיונית, נתפס כנחות ביחס לרמטכ"ל בדימוס רבין. אך מי שטרח לנבור בהתפלגות קולות הבוחרים הופתע לגלות שמחנה הימין הוא שזכה ליותר קולות. שמיר לא חזר למשרד ראש הממשלה מסיבה אחת בלבד – קולות רבים הוענקו לרשימות ימניות שלא עברו את אחוז החסימה.
ערב הבחירות היטיב השמאל להתאחד. רשימות ר"צ (של שולמית אלוני ויוסי שריד), מפ"ם (של יאיר צבן) ושינוי (של אמנון רובינשטיין) התאחדו למותג המנצח "מרצ", אך בימין התרחש תהליך הפוך. ראשית, התחייה וצומת התפצלו. גם מולדת של רחבעם זאבי רצה בנפרד. אליעזר מזרחי פרש מאגודת ישראל והקים אחר כבוד רשימה ימנית בשם "גאולת ישראל" שלא נכנסה לכנסת. יצחק מודעי הסתכסך עם הליכוד והקים עם אלי לנדאו את "המפלגה הליבראלית החדשה". יחד הם נראו רוכבים על גבי טרקטורונים בשווקים ומבטיחים את שובה של הרשימה הליבראלית של שנות ה-60, זו שהגיעה לשלטון רק לאחר שהתאחדה עם חירות תחת השם גח"ל ולימים הליכוד.
גם פלאטו שרון רץ. אבל מי זוכר. והיו גם "נהגי המוניות". קהל תומכיה, מעבר לעובדה שהחזיק ברכב מונה אלקטרוני ומכשיר קשר, היה בעל פרופיל ליכודניקי מובהק. לימים התברר שהייתה זו רשימה שהריצו אנשי העבודה על מנת 'לשרוף' קולות של ליכודניקים.
אם נספור את סך הקולות שהוענקו לרשימות אלה, בצירוף אלה שניתנו לליכוד, ש"ס, מפד"ל, ש"ס ויהדות התורה – שנכנסו לכנסת – נגלה שאילו היו אלה בחירות אישיות בין שמיר לרבין – שמיר היה זוכה.
לא רק שהעבודה לא הייתה מקימה עם מרצ ממשלה, אלא שמהלך ההיסטוריה היה שונה לחלוטין. מדובר על סופן של שנתיים בהן היה הימין בשלטון. האינתיפאדה עמדה על סף גסיסה. ערפאת כבר הוכתר כמנהיג המפסיד, הגווע והלא רלבנטי של המהפכה הפלסטינית, קרוב לוודאי שהיה מסיים את חייו כפנסיונר בתוניס. בחירות היו אמורות להיערך ברשות הפלסטינית ואוטונומיה מפורזת הייתה מוקמת ביהודה ושומרון. ייתכן שלימים היא הייתה מובילה למדינה פלסטינית (כפי שהתריע אז אריאל שרון), ייתכן ולא (כפי שסבר אז משה ארנס) – אך זריקת ההחייאה לערפאת בדמות הסכמי אוסלו לא הייתה ניתנת.
על מנהיגי רשימות הימין ומצביעיהם להתעקש להפוך את ההיערכות לבחירות 1992 למורשת להזכיר. לבכייה לדורות. ללקח שיש להתמיד ולשנן. אל מול שלל פירודים ופיצולים, תחת שלל מותגים, בראשות אי אלו אנשים ראויים ולצד שלל הצדקות אידיאולוגיות ארוכות טווח – יש להעביר מסר ברור כי טעות 1992 לא תחזור.
נכון. ישנם מי שחשים כי רשימות קטנות וחדשות הן המייצגות אותו אידיאולוגית ופסיכולוגית באופן מובהק. כי הרשימות שמקומן מובטח בכנסת אינן הולמות לחלוטין את העדפותיו הערכיות. לאלה יש להזכיר כי הבחירה לכנסת אינה דומה לרכישת נעליים או למציאת בן או בת זוג. נעליים צריך לבחור בקפידה, גם על בת או בן זוג אין להתפשר. מדובר במי שירבוץ עמך לשארית ימיך מול הטלוויזיה, יעמוד לצדך בבריאות ובחולי. אך הצבעה לרשימה היא הצבעה אסטרטגית. ועליה להתבצע תוך שיקול יחיד: מי יוביל באופן מובטח את תפיסת העולם שלי, פחות או יותר, למשרד ראש הממשלה.
זכרו. ב-1992, המתעקשים להתייחס לתפיסת עולמם כאל בת זוג או כאל נעליים – נותרו יחפים ורווקים, משתאים נוכח הפלא שהתרחש: כיצד הצבעתי לרב לוינגר וקיבלתי את ערפאת.
ד"ר אודי לבל, מרצה בכיר לפסיכולוגיה פוליטית במכללת ספיר ובמרכז האוניברסיטאי באריאל
לפנייה לכתב/ת 
