ילד רע וטוב

כמה עצוב לנסות לחשוב ברצינות מי נושא לפיד באמנות המאה העשרים ואחת. כל כך הרבה נראו כמו נושאי לפידים ונעלמו, או הפכו להיות סתם עוד מישהו בתוך מציאות של ריבוי: ריבוי אמנים, ריבוי גלריות, מעט מאורות. כיום, בזירת האמנות המקומית, אין ממש נושא לפיד מובהק, אולי "נושא לדים" - אותה נורת חשמל קטנה וחביבה שמהבהבת במסיבות גן ועל עצי פיקוס בבתי קפה. בכל אופן, נושא הלפיד, זאת אומרת ה"לד" הוא דורון רבינא.

עבודה של רבינא, נושא הלדים

רבינא הוא אמן שעוסק כמעט בכל מדיום אפשרי. לאחרונה הוא סיים שבע שנות אוצרות בגלריה של המדרשה בתל אביב, פעולה שמיצבה את הגלריה כאחת המעניינות והמפתיעות. כמי שידוע ככובש ליבו של הממסד האמנותי בארץ, הוא מונה השנה להיות גם אוצר התערוכה "ומחר נמות", על שנות ה-90 במוזיאון הרצליה. גם שם עשה עבודה ראויה ומעט מעוררת מחלוקת.

באותו זמן הציג תערוכת יחיד, "אלוף העראק", בגלריה רוזנפלד, ולאחרונה, במסגרת ARTtlv , אפשר היה לראות אותו עומד עם מספריים שלופים במספרה לעובדים זרים שפתח בנחלת בנימין בתל אביב. במספרה הוקרן גם הסרט שביים לצורך האירוע, ובו שלושה גברים עירומים שוקדים על רחיצת ניידת משטרה.

כובש, אלגנטי, פגיע

דורון רבינא הוא ילד רע, אבל אף אחד לא יודע את זה. האמנות שלו, שבאה ממקום חשוף, הומו-אירוטי, מחפשת כל הזמן דרכי הבעה אחרות. היא גם אלגנטית, בדרכה. בשום אופן לא מתיפייפת, אבל כובשת באופן שקשה לעמוד בפניה. אולי בגלל שבמקום הכי בוטה והכי מתוחכם היא גם מגלה איזו פגיעוּת גדולה.

לכן דורון רבינא הוא ילד מאוד טוב. הוא עושה דברים ממקום אמיתי, באיזה חופש פיסי שעלול להתפרש כנון-שלנטיות, אבל הוא לא. על החשד שמה שהוא עושה נועד למצוא חן בסלונים של בורגנים הוא השיב פעם: "הבורגני הממוצע יעדיף לשים בבית פסל מברזל חלוד ולא עבודה מצבע תעשייתי על פורמאיקה. מרסל פרוסט ואוסקר ווילד עשו מעשים רדיקליים בספרות דווקא מתוך בסיס האם הבורגני והשבע. המהוגנות, הניקיון והאיפוק הם ממקום של לייצר חסר של כל מה שהפוך: גוף, תשוקה, מקומות בלי גבולות ברורים".

ילד טוב שעושה דברים ממקום אמיתי

עשה מה שבא לו

כאוצר גלריה המדרשה הוא עשה מה שבא לו. כל רעיון מופשט שעלה בדעתו קיבץ יחד עבודות אמנות שבגללו קבלו קריאה מחודשת. עובדים זרים הוזמנו להציג בגלריה, התערוכה "האשכנזים" הזמינה שערוריה משעשעת בדמות שאילתא בכנסת בנושא גזענות, מה שהציב באופן מדויק מאוד את הפער בין העם החושב והשואל לנבחריו בעלי התשובה.

הוסיף רבינא באחד הראיונות ועבר לפורמטים קטנים, למיצגים דוגמת המספרה ולעבודות וידאו שהן כמעט חומר מתכלה.

יש משהו וולגרי ודוחה בלייצר חפצים שיישארו אחריך

כמי שעוד מעט כבר יהיה חלק מדור ביניים, וכבר מאחוריו דורות של תלמידים במדרשה, לרבינא לא היתה בעייה לשחרר, כבר לפני שלוש שנים, דיבור רהוט מאוד על אמנות וחברה: "אני מסתכל על אנשים צעירים עם תספורות עקומות שמתלבשים הכי עצמאי, פול גז באינדבדואליזם, ומזהה דפוסים של שמרנות וצייתנות לדורות שעוד קדמו לי...."

"הפקידים האמיתיים יושבים איתך באותם ברים, קונים בגדים באותה חנות יד שנייה, נישאים

על אותם גלי אלכוהול וסמים, ורק במקרים נדירים מציעים לך איזו אופציה מחשבתית או תפיסת עולם לא מוכרת. אני לא יכול להיות הוגן בלי להפנות את אותן ההאשמות גם לעצמי. אנחנו נמצאים בעידן שמרני, אנטי אידיאולוגי, שבע ומנומנם, ומי שמאמין שהגאולה תבוא מאנשים שעוסקים באמנות או בתרבות הוא תמים או מסטול".

עוד נושאי לפידים

ימין מסיקה והקולנוע המחתרתי

שיטות העבודה של גיורא חמיצר

ראיון ומתכון עם קרן פלס