החודש בזאפה
פרנק זאפה הלך לעולמו לפני 15 שנה. בין שלל הדברים שהפכו למורשת של הגאון המוזיקלי, היצירות שכתב והפנינים שאמר, נזכרנו בכמה אירועים מצחיקים במיוחד
כל כך הרבה נכתב ונאמר על החוש הבלתי שגרתי של זאפה למוזיקה ולאמנות. כל כך הרבה נכתב ונאמר גם על ההומור הרב ועל הדרכים בהן נלחם בכל מה שעמד בדרכו, בין אם תעשיית התקליטים או הסנאט האמריקני. בתוך כל השירים, המילים, הנאומים והמחזות, בחרנו להיזכר בכמה רגעים מצחיקים של זאפה, רגעים בהם הוכיח את יכולת המחשבה המחודדת והישירה שלו ובדרך גרם לכולם מסביב ליפול על הרצפה. זהו פרנק וינסנט זאפה, כפי שאנחנו אוהבים לזכור אותו.
תראה, לארי
זאפה הגיע לאולפנו של לארי קינג ב-CNN מספר פעמים. הפעם המצחיקה ביותר התרחשה ב-89', אז זאפה דווקא ערך ראיון לווייני ולא ישב מול שולחנו המפורסם של קינג. זאפה הגיע לאולפן על מנת לקדם את ספרו האוטוביוגרפי המצוין, "הספר האמיתי של פרנק זאפה", אליו נגיע בהמשך. קינג הטרחן והדי מבולבל, ניסה להטיח בזאפה נושא אחר נושא כדי לשמוע את דעתו המלומדת. זאפה לא הכזיב.
זאפה. "אני ליצן ותו לא" (צילומים: Gettyimages)
כשנשאל על צנזור מילות שירים על ידי הממשל, הוא נתן דוגמה נפלאה: "99 אחוזים מהשירים שנכתבים ו-99 אחוזים מהשירים שמושמעים ברדיו הם שירים על אהבה", אמר בקולו הרדיופוני. "אם למילים בשירים הייתה איזושהי השפעה, איפה היינו חיים? בדיסנילנד, נכון? אבל המצב הוא אחר".
במהלך כל הראיון, המשיך זאפה להגיב לשאלות בדיוק נפלא ובתשובות מפוצצות, והצדיק את המוניטין שלו כמרואיין שאף מראיין לא ממש רוצה לפגוש. השיא הקומי הגיע כשקינג הציב לזאפה את העובדה שהוא לא נהג במכונית מזה עשרים שנה.
"זה נכון, תוקף רשיון הנהיגה שלי פג ב-1967".
"למה, פרנק?", שאל קינג.
"למה פג התוקף של הרשיון?", השיב זאפה.
"לא, פרנק. למה לא נהגת?"
זאפה: "מכיוון שאחרי שפג תוקפו, סירבתי ואמרתי לעצמי שבחיים לא אעמוד יותר בתור במשרד התחבורה בקליפורניה".
קינג מופתע ומשחרר צחוק.
קינג: "אתה מתכוון, בהתבסס על העובדה הזו, אתה מעדיף שלא להקדיש שעתיים מזמנך לעניין מאשר לנהוג".
זאפה: "מה דעתך על ארבע שעות מהזמן שלי?"
קינג: "אוקיי, ארבע שעות".
זאפה: "ארבע שעות ואני מסרב להיכנע לזה. אני לא הולך לשום מקום, אם אני רק מתכוון להישאר בבית ומדי פעם לצאת לשדה התעופה או לראיון ב-CNN, אז בשביל מה?"
מי אתם בכלל?
בספרו האוטוביוגרפי, זאפה מביא שלל סיפורים מחייו הצבעוניים, מהמעריצות מאחורי הקלעים (קלישאה שלא ממש תואמת את דמותו, אבל מקוטלגת תחת "הפרק לו כולכם חיכיתם") ועד למפרטים טכניים של הקלטת תזמורת סימפונית. זאפה מביע את מחשבותיו בספר אמנם על פי סדר, אבל של נושאים ולא סדר כרונולוגי. הדברים המרתקים ביותר בספר הם שלל המסמכים, הנאומים והפרוטוקולים מבתי משפט, אותם זאפה מפרסם כמו שהם ואלוהים, כמה שהם מצחיקים.
זאפה. לא אוהב בתי ספר, לא אוהב מורים
אחד הנאומים המעניינים ביותר הוא זה שנשא זאפה ב-84' בכנס "האגודה האמריקנית למלחינים אוניברסיטאיים". אפילו עצם התואר, המפואר, החינוכי והארכאי יכול להרתיע אנשים כמו זאפה. לא נוכל להביא את הנאום כולו, נסתפק בהקדמה, שם התחיל לזאפה לנצל את ההזדמנות לומר כל מה שבמוחו.
"אני לא משתייך לארגון שלכם", הוא פתח. "אני לא יודע עליו כלום. אני אפילו לא מתעניין בו - ובכל זאת, הופנתה אלי בקשה לשאת את מה שאמור להיות הנאום המרכזי בכנס. לפני שאמשיך, הרשו לי להזהיר אתכם שאני מדבר בגסות ושאני אומר דברים שלא תהנו מהם וגם לא תסכימו איתם.
"עם זאת, אל תחושו מאוימים, מפני שאני ליצן ותו-לא, ואתם כולכם מלחינים אמריקנים רציניים. לאלו מכם שלא יודעים, גם אני מלחין. למדתי לבד איך עושים את זה בכך שהלכתי לספרייה והקשבתי לתקליטים. התחלתי כשהייתי בן 14 ואני עושה את זה כבר שלושים שנה. אני לא אוהב בתי ספר. אני לא אוהב מורים. אני לא אוהב את רוב הדברים שאתם מאמינים בהם - ואם כל זה לא מספיק, אני מתפרנס מנגינה בגיטרה חשמלית. למען הנוחות, וללא כוונה להעליב את חברי האירגון, אשתמש במילה 'אנחנו' בזמן שאדון בעניינים שנוגעים למלחינים. כמה מהתייחסויות ה'אנחנו' ישימות באופן כללי וכמה מהן לא".
רציני כמו סרטן
לסיום, הנה רגע שלא יאומן שהתרחש רק לפני 22 שנה. נדמה כי מדובר בדיון מהמאה הקודמת, כשאיש אחד עם רעיונות בוגרים ואמיתיים עומד במרכז הטירוף. בשנות השמונים זאפה נלחם בטיפר גור (אשתו של אל גור, שהיה סנטור בארצות הברית) ובארגון הנשים שלה, "PMRC" שנועד לצנזר מילים מתוך שירי רוק. הארגון הוקם, אגב, אחרי שגור שמעה את האלבום "Purple Rain" של פרינס והזדעזעה לגלות את השורה "תפסתי אותה מאוננת עם מגזין" ששר פרינס בשיר "Darling Nikki". זאפה יצא לקרב מפורסם מול גור והממשלה האמריקאית. הסיפור הענק גם הפך בשלב מאוחר יותר לסרט דרמה בו משחקים ג'ייסון פריסטלי ומריאל המינגווי.
במרץ 86', זאפה הגיע להתארח בתוכניות הראיונות "Crossfire" כדי לדון בנושא הצנזורה. לצדו התיישבו שלושה עיתונאים ופובליציסטים בעלי דעות קדמוניות, ובראשם ג'ון לופטון, בעל טור בעיתון ה"וושינגטון טיימס". קשה להאמין כמה אטימות מפגין אדם כמו לופטון כלפי הנושא, כשטען ששירי רוק פוגעים במשפחות אמריקאיות ונראה מאוים רק מנוכחותו של זאפה.
זאפה, כהרגלו, לא נתן לאף אחד לדרוס אותו ונכנס בשאר חברי הפאנל בכל הכח. הוא שנון, "רציני כמו סרטן" (ציטוט מפיו), מעורר השראה ועל הדרך, מבלי שהוא שם לב, גם נורא מצחיק.
