התחתנתי עם החברה הכי טובה של בתי
יעל לא כועסת כשאני קורא לה לעיתים, גם אחרי עשור, בשם של גרושתי. אני בר מזל - יש נשים שהיו שולפות את התער. גבר במיטב שנותיו מתאר בגילוי לב חינני את החיים על קו התפר בין פעוטות שעדיין מרטיבות לבין הורים קשישים. נא להכיר
ימים אחדים אחרי שהשתחררתי משירות קרבי בצה"ל התחתנתי בפעם הראשונה, עם הפקידה הפלוגתית הכי יפה והכי מדהימה בסיירת. שרדנו יחד 30 שנות נישואים. יחד עייפנו, יחד לא ידענו לתחזק את חיי הנישואים, יחד שתקנו, יחד החלטנו לפרוש.
יעל צעירה ממני ב-23 שנה. היא היתה חברתה הטובה ביותר של בתי תמר והפכה להיות אמהּ החורגת. עוד מעט נחגוג עשור יחד, יעל ואני, יחד עם שתי בנותינו המשותפות, בת שלוש ובת שנה כמעט.
יעל לא כועסת כשאני קורא לה לעיתים, גם אחרי עשור, טליה. אני בר מזל - יש נשים שהיו שולפות את התער כשבן זוגן לוחש להן את שמה של האקס המיתולוגית שלו. יעל היא צלמת, בעלת עין חדה. ערנות של מרגל ישראלי בימים טובים יותר של הארגון, מתבכיינת בכל סרט ילדים כשאיזה פיל או קוף מחפש את אמא שלו ורואה גם את מה שנסתר מעדשת המצלמה.
אני קרוע מעייפות. נגה (הקטנה) השכימה אותנו לפחות עשר פעמים הלילה, בוקעת לה השן השישית. זה כנראה מאוד כואב. הצרחות רק מגבירות אצלי את עוצמת הצלצול הקבוע בשתי האוזניים, צלצול שאני מושך מאיזה היתקלות מחורבנת בלבנון. עלמא התעוררה, באה אלינו למיטה, הכריזה "היא עושה לי חור בראש", נצמדה אלי ונרדמה בתוך כמה שניות, מאושרת. כעבור עשר דקות התעוררתי - עלמא השתינה עלי הרטיבה את המיטה, את המזרון, את שמיכת פוך המשי שהבאתי מסין. הבובה כבשי וידידה הקוף הענק מונקיסי שתפרה ביד אמן ענת, אחותה האוהבת, נשארו יבשים אבל מסריחים מהפעמים הקודמות.
הפסיכולוגית שמנסה להציל לי את החיים מבקשת חלומות
נורית, הפסיכולוגית שלי שמנסה להציל לי את החיים, מבקשת חלומות. אם אני לא כותב את החלום מיד אני שוכח. בתוך הפיפי חלמתי איך אני קובר את אותו הטייס המצרי בפעם הרביעית והמצנח האדום מוציא אותו שוב מהחול וגורר אותו במדבר. מלחמת יום הכיפורים.
03:12 ואני כותב מייל לכרמל, הבת השלישית, שנמצאת באוקלנד, ניו זילנד, אחרי צבא, לפני הטיול באוסטרליה. היא כותבת מיילים מדהימים ואישיים ביותר לרשימת תפוצה של 30 חברים. 25 מהם אספה בדרך ואני לא מכיר.
מחר בבוקר צריך להתייצב אצל ההורים שלי למפגש הקבוע של שבת בבוקר. אבא, בן 83, נעלב עד עמקי נשמתו כשמישהו מהילדים או הנכדים מבריז. נגה ועלמא, מהצעירות של הדור השלישי לניצולי שואה, דווקא אוהבות את המפגש - יש טלוויזיה אצל סבא וסבתא.
אני אוהב את ההתארגנות לקראת ארוחת הבוקר אצל ההורים ביום שבת. אני מתקלח, מחליף בגדים, מזרז את עלמא לצאת, רק שנינו, לבית צפפה. להביא ביצים קשות, אפויות על גחלים, שאבא שלי כל כך אוהב עוד מהימים שהיה אוכל עם הפועלים הערבים בבניין. אני מרים את נגה להיפרד והיא פולטת עלי את הראשון מהכתמים של היום. עלמא ואני במכונית, נמלטים אל ארץ האגדות. אני מאושר. שבת מוקדם בבוקר בירושלים.
"איך את חושבת שנראה מר אליאס?" אני שואל אותה כשאנחנו עוברים ליד המנזר הציורי. היא אומרת לי "כמו סוס". הם זוכרים הכל, הילדים האלה. לעזאזל, אני מקנא בילדה .... ושם רחוק, בית לחם. "הבית של הלחם". עלמא אוהבת לגלגל את שמו של הכפר בית צפפה בלשונה. לראות את הפה החמוד מתעוות לאותיות האלה ולהתמוגג.
חוץ. יום. רחוב ירושלמי טיפוסי. באופק נוף מדבר יהודה. עפר ועלמא יורדים מהמכונית. הם מחזיקים שקיות. הם נראים מאושרים. לידם נעצרת אשה מבוגרת, מחזיקה בידה האחת רצועה שמחוברת לכלב ובידה השנייה שקית ניילון לאיסוף.
אשה (בהפתעה): עפר? אני לא מאמינה, עפר גרינשטיין?
עפר (מתאמץ להיזכר): את נראית לי מה זה מוכרת? (פאוזה קצרה) תני לי רמז.
אשה (מותחת צוואר בקונדסיות): תתאמץ חמודי תתאמץ.
יעל ונגה מצטרפות בשמחה.
אשה (ליעל): האבא שלך מזדקן. הוא כבר לא זוכר אהבות נעורים.
פונה אל עלמא ונגה מתאימה את עצמה בטון לילד: ואלה ה נ כ ד ו ת.
עפר: תכירי, זאת אשתי יעל ואלה שתי הבנות הצעירות שלי.
אשה: אופס סליחה לא ידעתי, כן... היום רואים הכל... גם השכנה שלי התחתנה עם דרוזי ערבי... נחמד.
עוד לא התרגלתי למפגשים האלה. אני לא מבין למה הם כל כך כואבים. אם כי אני חייב להיות הוגן - אצל מספר חברים התקבלה יעל באהבה ובאהדה כבר מהרגע הראשון.
אמא שלי בת ה-82 מתעכבת לצאת אל השולחן הערוך בחצר. אני נכנס אל הבית בו גדלתי. הפיליפינית מפנה לי דרך. אמא מסיימת להשחיל מעל לראשה סוודר. כשראשה מתגלה אני נדהם - פרצופה כחול מחבלות נוראיות.
"נפלתי", היא אומרת לי ביובש, "נרדמתי על ההליכון". אמא סופרת וזוכרת את כל הנפילות שלה - 35 פעמים שגופה הכבד פגש את הרצפה ואבא נאלץ לחפש בקדחתנות בן שיבוא לעזור לו להרים את אמא. והיא צוחקת. לא אחת מצאתי אותה שוכבת על הרצפה אחרי נפילה קשה, משוחחת בטלפון עם חברה על הא ועל דא מבלי שהחברה מעברו השני של הקו יודעת מה מצבה.
עלמא נכנסת לחדר, מביטה בסבתא שלה, ניגשת אליה, מחבקת ואומרת "אין דבר סבתא, זה יעבור לך".
אמא שלי מתרגשת. "נותנת חיים הילדה הזו", היא מסמנת לי לעזור לה להתרומם ולצאת לארוחת הבוקר.
לפנייה לכתב/ת 
