הקו הדק שבין אדם לחיה
האם לחיות יש תודעה או רגשות? ואם כן, אז איפה עובר הגבול בין הרוח האנושית לתודעתן של חיות? כדי לשרטט את הגבול הזה צריך לחלק את התודעה לדרגות שונות
רבים כופרים, למצער מפקפקים, בקיומה של תודעה בקרב החיות, לא כל שכן רגשות. לא רק משום שתכונות אלו נשפטות באמות מידה של מורכבות אנושית, אלא – ובעיקר – מפני שחיות אינן יצורי אנוש כמונו, שניתן להשליך עליהן את הכרתנו, ואין גם בידן להעיד בשפת אנוש על רגשותיהן. היעדר תודעה ורגשות מתיר לנו לעשות בחיות כאוות נפשנו, בראש ובראשונה להשתמש בהם למאכל. ההיתר כבר ניתן מהתורה, בפרק א' של ספר "בראשית". יש הטוענים שנגזר עלינו לאכול בשר מכיוון שמערכת העיכול שלנו היא של טורף ולא של אוכל עשב. לא מדויק. אנחנו דומים לדוב הגריזלי, לבבון ולשימפנזה הניזונים מהצומח ומהחי גם יחד, וכמו שני אלה גם אנחנו מסוגלים לחיות אך ורק על תפריט צמחוני. לכן השאלה אם להמשיך להיות אוכלי בשר או צמחוניים אינה קשורה במבנה מערכת העיכול שלנו, אלא בהכרעה מוסרית: האם אנחנו רשאים ליטול חיים של יצורים בעלי תודעה פחותה משלנו, אף שהם מפגינים מכלול שלם של תכונות דומות לשלנו – פחד, שמחה, קנאה, חיבה, צער, דאגה, אמפטיה ונאמנות? למרות דמיון זה איננו מורשים לכנותן בשמות הללו משום שהחיות אינן עשויות בצלמנו ואינן מדברות את שפתנו.
אפשר שתקרת זכוכית זו הייתה נשברת אילו היינו רואים בתודעה ובתוצריה פנומן מרובד, שרבדיו השונים מייצגים רמות שונות של תודעה, אך עדיין ממין אותו עניין, כפי שקליפות הבצל הן הבצל עצמו ולא משהו נפרד ונבדל ממנו. את אבי הקליפות הללו יש לחפש בזיכרון, כי התודעה פלשה לטבע באמצעות הזיכרון. הזיכרון מופיע כבר בבעלי חיים הפשוטים ביותר, ויחד עם זאת הוא היה ונותר מושג מטאפיסי, במובן זה שלא ניתן להגדירו בקטגוריות של פעילות פיסיקלית וביולוגית. לדוגמה: כאשר חיידק מגיב ברתיעה לסביבה חומצית, זוהי פעולה שניתנת לתיאור מלא בקטגוריות פיסיקליות וכימיות. הוא הדין בתגובתו של חילזון ימי לסילוני מים המותזים לעברו, אבל כאשר חוזרים על פעולת ההתזה פעמים אחדות, החילזון חדל מלהתייחס אליה, כי שמור עמו זיכרון מהפעמים הקודמות שסילוני המים אינם מזיקים לו, וזיכרון זה בולם את התגובה העצבית בשריריו.
אפשר אפוא לתאר במונחים של גלגולי אנרגיה וריאקציות כימיות את הפעילות הביוכימית העומדת ביסוד הזיכרון, אבל לא את התוצר המופשט הקרוי זיכרון. הוא הדין לגבי תוצרים אחרים של התודעה. אנחנו מתחילים לזהות את הבסיס הגנטי של ההנאה, של שמחת החיים, של העצב, של הדיכאון ושל הזוגיות. אבל כשם שהקפיצים, הגלגלים והצירים בשעון לא מייצגים את הזמן, כך גם הקולטנים במוחנו העומדים ביסוד הריגוש וההנאה, לרבות המתווכים הכימיים המשוגרים לעברם, לא מבטאים את חוויית האהבה.
ככל שמטפסים ב"מעלה" האבולוציה פוגשים תוצרים נוספים של התודעה. אחד הבולטים בהם הוא שימוש בכלי עבודה. עד לפני כמה עשרות שנים ראו ביצירת כלים את קו פרשת המים המנטלי בין בני אדם להומינידים שקדמו להם, לא כל שכן בין בני אדם לחיות. היום אנחנו יודעים כי גם יצירת כלים והשימוש בהם עשויים קליפות-קליפות. לדוגמה: כאשר אנפית נוטלת במקורה פירורי לחם ומשליכה אותם למים כפיתיון לדגים, זה מעשה הדורש לא רק זיכרון ויכולת למידה, כי אם גם זיהוי סוגי המזון האכילים לדגים והבנת אורחות חייהם. כאשר עורבים מניחים אגוזי מלך על כביש סואן וממתינים בצדי הדרך למשאיות שיפצחו אותם, זה מעשה המחייב הבנה מורכבת של הקשר בין סיבה למסובב. כאשר שימפנזים לועסים עלים ויוצרים מהם ספוג לשאיבת מים מנקיקים חבויים בסלע, או כאשר הם מעצבים סוגים שונים של זרדים כדי לשלות באמצעותם טרמיטים ממושבותיהם בתל, זה כבר דורש שימוש בדמיון חזותי וביכולת ליצור כלים פונקציונליים ייחודיים. ההבדל בין פעילות זו לבין סיתות אבנים על ידי הומו הביליס הוא הבדל של דרגה ולא של מהות.
דרגות של אלטרואיזם
איננו יודעים אם לחיות יש מודעות עצמית, ומאחר שהן לא מתבטאות בשפתנו ולא נוצרו בצלמנו אפשר שלא נוכל לדעת אף פעם, למרות שקופים ושימפנזים ביטאו בלשון הסימנים ובשפת התמונות (אידיוגרמים) רגשות מובהקים המעידים לכאורה על מודעות עצמית. אנחנו כן יכולים לומר בוודאות כמעט מלאה שחיות מפגינות מכלול רחב של ייצוגים תודעתיים, כגון: התכוונות, הנאה, פחד, קנאה, עלבון, דאגה לבני המשפחה ורגשי אשמה. התברר גם מעל לכל ספק שהן יודעות לשקר ולהונות. לדוגמה: באחד המקרים נצפה עורב המתחזה למת ליד פגר של ארנבת. התחזותו גרמה ככל הנראה לעורבים אחרים להסיק מסקנה מוטעית שהפגר מורעל. משהסתלקו מהמקום הוא קם על רגליו ומילא את כרסו בבשרה של הארנבת. במקרה אחר הניחו החוקרים בננה ליד שיח באופן כזה שרק הבבון הקרוב לחוקר הבחין במעשה. משהתקרבו אליו חבריו לקבוצה הוא נעץ את מבטו אל-על, לעבר ענף של עץ שכן. הבבונים עקבו אחרי מבטו ומשלא גילו דבר על ענפי העץ נואשו ועזבו את המקום. רגע אחרי שנטשו את המקום אץ הבבון לעבר השיח ולקח את הבננה.
סוגיה יותר מרתקת, שדארווין לא מצא לה מענה, היא תופעת האלטרואיזם בטבע. היא מרתקת משום שהמעשה האלטרואיסטי גורע מכשירותו הדארווינית של הפרט האלטרואיסטי, קרי מפחית את סיכוייו להפיץ את הגנים שלו. הואיל וכך הברירה הטבעית הייתה אמורה לסלק את האלטרואיזם מהטבע יחד עם בעלי התכונה הזאת, אלא אם כן יחידת היסוד של הברירה הטבעית איננה הפרט ולא הקבוצה, אלא הגן. השקפה זו, שהוצגה לראשונה בשנות ה-60 של המאה הקודמת, קובעת שהמעשה האלטרואיסטי של הפרט מגדיל בעקיפין את הכשירות הדארווינית של קרובי משפחתו בקבוצה, שכל אחד מהם נושא אחוז ניכר של גנים זהים לשלו, ועל ידי כך משרת גם את האינטרס שלו עצמו. מזה נובע שהאלטרואיזם בטבע הוא למעשה אגואיזם במסווה אלטרואיסטי, שכן הוא תורם בעקיפין להפצת הגנים של האלטרואיסט באמצעות שאירי בשרו.
השאלה היא מתי חָדֶל האלטרואיזם להיות תהליך תועלתני עקיף, המזכה את בעליו בתמיכתה של הברירה הטבעית. במלים אחרות, היכן עובר קו פרשת המים בין אלטרואיזם לשמו ושלא לשמו. ואם קיים אלטרואיזם צָרוּף כזה, האם יש לראות בו קפיצת מדרגה אבולוציונית, משוללת הסבר - בדומה לקפיצה הנחשונית בנפח המוח בין ההומינידים הקדומים לבין ההומו סאפיינס - או שמא יש להתייחס אליו כאל מעבר הדרגתי ואדפטיבי, בדומה להתפתחות פרסת הסוס. לשון אחר, מה מפריד בין אלטרואיזם המוכתב על ידי צווים גנטיים לבין אלטרואיזם רצוני ומודע: תהום או מדרון מתון?
אחד מביטויי השיא של אלטרואיזם גנטי שייך לצרעה הנוהגת להטיל בחלל הפה של עש. אחוז מסוים של זחלים מקדימים לבקוע, אך בשונה מאחיהם הם מצוידים בלסת חזקה ונעדרים מערכות הפריה ועיכול. פיסיולוגיה פגומה זו גוזרת עליהם תוחלת חיים קצרה, אבל במהלך חייהם הקצרים הם מחסלים את הטפילים השורצים בפיו של העש ובכך מבטיחים אריכות חיים לאחיהם הנולדים אחריהם. בקוטב הנגדי אפשר להציב את הגן המכונה "מדיאה", שהתגלה בחיפושית קמח. לפני בקיעת הביצים המופרות מייצרת "מדיאה" חלבון ארסי הממית את העוברים שאינם נושאים בגנום שלהם גן זהה לשלה. עקב כך כל העוברים הבוקעים מהביצים נושאים את הגן "מדיאה" ומפיצים אותו לדורות הבאים. למותר לציין שלא הזחל האלטרואיסטי ולא הגן האגואיסטי פועלים מתוך אלטרואיזם או אגואיזם קוגניטיביים. את ההסבר להתנהגותם צריך לחפש בברירת השאירים של המילטון. שכן, מעשיהם מגדילים את סיכויי ההישרדות והתפוצה של מי שזהים או קרובים להם גנטית.
מעל לאלטרואיזם הגנטי ניצב ה"אלטרואיזם ההדדי" של רוברט טריברס. אלטרואיזם זה מעביר את נקודת הכובד האבולוציונית ממנגנון הפעולה של הגנים אל המנגנון הקוגניטיבי של הפרט. עובדה, האלטרואיזם ההדדי - בניגוד לברירת השאירים של המילטון ולגנים האנוכיים של דוקינס - פעיל גם בקרב פרטים שאינם קרובי משפחה, דהיינו פרטים שאין ביניהם קרבה גנטית. יתרה מזו, מאחר שאלטרואיזם הדדי מבוסס על העיקרון של "שמור לי ואשמור לך", הוא מחייב תהליך של זכירה ושקילה. שכן, הפרט נדרש לזכור מי עזר לו כאשר נזקק לעזרה, מי חלק אתו את מזונו ומי העניק לו שירותי סריקה. במלים אחרות, אפשר לראות באלטרואיזם ההדדי קליפה תרבותית, מכיוון שהוא מבוסס על התנהגות נלמדת ולא על ציווי גנטי נוסח המילטון ודוקינס.
פראנס דה-ואל טוען, שגילויים של התחלקות במזון צפויים רק אצל מינים שפיתחו קשרים חברתיים הדוקים, שכן רק מסגרת כזאת יכולה לעודד דפוסי התנהגות של סיוע הדדי, שותפות במזון, פיוס, סימפטיה ומחויבות. אבל דה-ואל לא מסתפק במסקנה זו. הוא רואה בדפוסים אלה הכשרת דרך להבשלתה של הכרה מוסרית. ישנה בעייתיות באמירה זו. הכרה מוסרית דורשת מהפרט כתנאי ראשון להעמיד במחשבתו את עצמו במקומו של האחר, יכולת המכונה בעגה המקצועית theory of mind. עדויות ראשונות לקיומה של יכולת כזאת בקופים הוצגו בשנים האחרונות, אך אין בהן די.
שיתופיות איננה תנאי מספיק אפילו לא ליצירת אלטרואיזם הדדי. קופי הקפוצ'ין וקופי הרזוס יכולים להעיד על כך. שני המינים מקיימים אורח חיים חברתי, אך בעוד הקפוצ'ינים מנהלים ביניהם עסקות חליפין ברוח טובה, קופי הרזוס נוטים לחשדנות ולתוקפנות גם כלפי מי שמגיש להם מזון. במלים אחרות, כדי שתבשיל הכרה מוסרית דרושים תנאים נוספים, שאחד החשובים בהם הוא היכולת הקוגניטיבית של הפרט לנתח את התנהגותו מול הנורמות של הקבוצה ומול משנה סדורה של צווי עשה ואל תעשה. תמיכת-מה לתזה של דה-ואל אפשר למצוא במחקר על קהילת רזוסים גדולה בקיי סנטיאגו, ליד פורטו ריקו. הנורמה הנוהגת בקהילה זו היא שפרט המוצא מזון מזעיק את חבריו למקום. פרטים ששומרים על שתיקה במוצאם מזון מוענשים על ידי חבריהם כאשר הם נתפסים בקלקלתם. האם אפשר לראות בהתנהגות זו את ניצניה של הכרה מוסרית? אולי, אף שהיא רחוקה מרחק קליפות רבות מהכרה מוסרית במובן האנושי.
תנאים של חמלה
אפשרות חלופית היא לראות בחמלה את הבסיס לצמיחתה של הכרה מוסרית. דה-ואל מצביע על היעדר רחמים אצל שימפנזים, המסוגלים לקרוע נתחי בשר מבעלי חיים ניצודים בעודם בחיים. אין זאת שדה-ואל טועה טעות אנתרופומורפיסטית חמורה, שכן העברת שיפוט מוסרי על מנהגי הטריפה של שימפנזים עלולה להביא אותנו למסקנה מגוחכת שאריות יותר מוסריים מזאבים טלואים ומצבועים, מכיוון שהאריות הורגים את טרפם בחניקה מהירה ולא משסעים את מעיו בעודו חי. או לייחס אכזריות לגוזל של העיט המוזהב, מכיוון שהוא מנקר את אחיו למוות, להוקיע עוברי כרישים הטורפים את אחיהם בבטן אמם, לגנות גוזלי קוקייה הדוחקים מהקן גוזלים של הפונדקאית, ולהסתייג מאריות המחסלים גורים של קודמיהם בעדה.
ההכרה המוסרית היא אחת הקליפות הגבוהות בתודעה האנושית, ועל כן לא יהיה זה הוגן להפוך אותה לנייר הלקמוס של קו פרשת המים. בהיעדרה של הכרה מוסרית איננו יכולים להאשים ברצח שימפנזים היוצאים למסע הרג שיטתי בעדת שימפנזים שכנה, או לגנות אותם על אכזריותם כאשר הם חוטפים תינוק מחיקה של בת עדתם וקורעים את בשרו לנגד עיניה. לדעתי, את קו פרשת המים צריך לחפש לא בהכרה המוסרית, אלא באלטרואיזם, שאת בסיסו הגנטי והקוגניטיבי מספקת הברירה הטבעית ואשר השתלבותו במודעות יכולה לייצר את הקליפה העליונה של האלטרואיזם לשמו. קרי: אלטרואיזם שכל כולו תרומה לזולת, שאינו מותנה בקבלת תמורה קונקרטית. שיא ביטויו מתגלה בנכונותם של בני אדם להקריב את חייהם למען רעיונות אוניברסליים של חרות, צדק ושוויון, או להילחם את מלחמתם של נדכאים וחלכאים באשר הם, או ולהסתכן למען רעיון מופשט של אחוות עמים, או להקדיש את חייהם לטיפול בעניים וחולים. את האלטרואיזם לשמו אנו מוצאים רק בבני אדם. בכל זאת, לפני שנגזור את דינן של החיות להימצא בצד השני של קו פרשת המים, ראוי לבחון שמא האלטרואיזם לשמו עשוי אף הוא קליפות-קליפות, שאחדות מהן מצויות גם בקרב החיות.
הקרבה ללא תועלת אבולוציונית
ניקח לדוגמה תצוגות חמלה ודאגה כלפי פרטים פצועים או תשושים בקבוצה. אנחנו יודעים שבמקרים לא מעטים גורילות ושימפנזים נוהגים כך כלפי חברי קבוצתם. אפילו חזירים נצפו כשהם מובילים לאבוס חזירה קשישה ומוגבלת תנועה. דה-ואל מתאר בספרו "טובים מטבעם" על מפגש בין נקבת בבון לבין עופר צבאים חבוי בעשב. בהתחשב בלהיטותם של בבונים לבשר צבאים, המפגש היה אמור להסתיים בטריפת העופר. למרבית ההפתעה, זה לא קרה. יתרה מזו, היא אף נמנעה מלהזעיק בבונים ששוטטו בקרבת מקום. לפני שנים אחדות, בגן החיות של ברוקפילד ליד שיקגו, נפל ילד בן שלוש לתעלת בטון המפרידה בין המבקרים למכלאה של גורילות. לזוועת הצופים, אחת הגורילות התקרבה למקום, אבל במקום לתקוף את הילד המעולף היא הרימה אותו בעדינות, חיבקה אותו ומסרה אותו לפקחים בשער. האם נכמרו רחמיה של הגורילה על הילד? איננו יודעים, כמובן. כל שאנו יודעים הוא שאם אדם היה נוהג כך לא היינו מטילים ספק בחמלתו.
במהלך משפטו של אייכמן בירושלים ערך פסיכולוג מאוניברסיטת ייל, סטנלי מילגרום, ניסוי יוצא דופן במטרה לבדוק את הקונפליקט בין צייתנות לפקודה לצו המצפון. סטודנטים שהתבקשו למלא תפקיד של מורים הונחו להעניש תלמידים בהלם חשמלי, בדרגת עוצמה גוברת והולכת, כל אימת שהשיבו תשובה שגויה לשאלות שהוצגו להם. למורים לא נמסר שמכשיר הענישה מנותק מהחשמל ושהנבחנים הם למעשה שחקנים, שהוטל עליהם להביע בקולי קולות את כאבם המדומה ממכות החשמל. הניסוי הראה כי 65% מה"מורים" צייתו לפקודה ופעלו בהתאם להנחיות שקיבלו. במחקר אחר, שנערך זמן-מה אחרי הניסוי של מילגרום, ערכו הפסיכולוגים מאסרמן, וֶשׁקין וטֶריס ניסוי דומה עם קופי רזוס, הידועים בתוקפנותם ובאלימותם. הקופים אומנו בשיטת התגמול להעביר מכת חשמל לקוף בכלוב שכן, על ידי משיכה בשרשרת. והנה, הסתבר שרוב הקופים סירבו למשוך בשרשרת לנוכח סבלו של הקוף השכן.
חמלה איננה הרגש הכמו-אנושי היחידי המפעם בחיות. השימפנזה פלו היא אחת הגיבורות בספרה הידוע של ז'ן גודול, "חיים ומוות בגומבה". לפלו היה בן זקונים, פלינט, שסירב בכל תוקף להיגמל ממנה, למרות שמלאו לו שמונה שנים. לאחר שכל מאמצי הגמילה כשלו, היא ויתרה לפלינט והמשיכה לשאת אותו לכל מקום כמו תינוק. כאשר נפטרה, פלינט לא זז מגווייתה של אמו ימים ארוכים. אחר כך התבודד מהקופים בקבוצה, חדל לאכול ובילה שעות ארוכות בגפו. כעבור שלושה שבועות מת. גודול משוכנעת שהוא נפטר משברון לב.
מקרה נוסף, קרוב ככל האפשר לאלטרואיזם לשמו, התרחש במכלאה פרטית של סוחר חיות שאכלסה בין השאר שימפנז צעיר. יום אחד נתקלה בתו הקטנה של סוחר החיות בכוורת דבורים. היא נסה בבהלה אל השימפנז הצעיר, כשנחיל זועם של דבורים בעקבותיה. הקוף הגן עליה בגופו, עם שהוא חושף עצמו לעקיצות הקטלניות של הדבורים. כעבור זמן קצר השימפנז מת והתינוקת ניצלה. איך להסביר את התנהגותו של השימפנז הצעיר ללא שימוש במונחים אנושיים של אלטרואיזם לשמו?
השאלה היא עד כמה מקרים כגון אלה חריגים, וכן האם הם חריגים מפני שאינם הדירים ועל כן אינם מוזכרים בספרות המקצועית. ואולי הסיבה לכך שהם אינם מוזכרים בספרות המקצועית היא שהחוקרים נוטים להתייחס רק לאותן התנהגויות שניתן למיין אותן במודלים קיימים.
אדוארד וילסון, ממניחי היסוד לענף הסוציוביולוגיה, אמר פעם כי התרבות קשורה לגנים ברצועה. כלומר, תרבות יכולה להתפתח לפרקי זמן קצרים בכיוונים שונים שלא תורמים להפצת הגנים, אבל בטווח ארוך היא נקראת לסדר ומוחזרת למקומה, כפי שעושים עם כלב שובב הקשור לרצועה. בעיני זו מטאפורה נאה, אבל היא לא עומדת במבחן המציאות. הקרבת החיים למען אידיאות מופשטות - החל בפציפיזם וכלה במלחמה על החרות ועל אמונות דתיות, סירוב להוליד ילדים (או צמצום דרסטי של הילודה), פרישות מינית, התאבדות בגין אהבות נכזבות וכיוצא באלה, אינם גיחות קצרות הנקראות לאחר זמן לסדר, אלא תהליכים מתמשכים, שתבעו קורבנות רבים במהלך ההיסטוריה. לתהליכים אלה אין מקבילה בטבע.
מה שמייחד קליפה זו של אלטרואיזם לשמו שהיא נטולת ערך אדפטיבי. מבחינת הכשירות הדארווינית היא מוטציה מעוותת של המוח האנושי, כשם שזנב הטווס הוא מוטציה מעוותת של הברירה המינית. בשני המקרים, המוטציה מייצרת התנהגויות שהיו אמורות להתחסל על ידי הברירה הטבעית, מכיוון שהאדפטיביות שלהן נמוכה ביותר. במלים אחרות, קליפה זו של התודעה לא רק התנתקה מהעקרונות האבולוציונים, כי אם גם התייצבה נגדם. לפיכך אין לראות בה בשר מבשרה של האבולוציה הדארווינית, אלא פנומן חדש, בלעדי בטבע, השייך באופן ייחודי לרוח האנושית. והשאלה היא האם חיות מסוגלות לנתק את עצמן מהרצועה הקושרת אותם לגנים, כפי שבני אדם עשו, או שמא הרצועה הזאת היא-היא קו פרשת המים האולטימטיבית. ימים יגידו.
קופי קפוצ'ין. מנהלים עסקאות חליפין ברוח טובה
צילום: ויז'ואל/פוטוס
