הגעתי למסקנה: תרמתי זרע לאשתי
ככל שחלפו החודשים הרגשתי שאני נדחק לתפקיד שולי שלא ייחלתי לו. עשיתי את העבודה, תרמתי את הגנים, ופה בא תפקידי לידי סיום. אז מובן שאנחנו עדיין יחד, מאושרים כמו משפחה למופת, אבל עמוק בפנים, בתוכי, זאת התחושה
כמו בכל מערכת יחסים שמובילה לנישואים הכל התחיל מדהים – האהבה פרחה, כנפי הפרפרים בבטן לא פסקו מלרפרף והיריעה קצרה מלתאר. בשלב הבא התחתנו, כדי למסד את אותה אהבה שעדיין פרחה, ובכל רגע נוסף שעבר נראה כאילו רק השמיים הם הגבול.
באופן טבעי, לאחר פרק זמן מסויים גמלה בליבנו ההחלטה להעמיד צאצאים. עצם ההגעה להחלטה שכזו, בנוסף למחשבות על העתיד הממשמש ובא עם זאטוט/ה נוספ/ת במשפחה, גרמה התרגשות רבה. היחסים היו באשר הם – אושר, כיף, אהבה...
מתישהו (פלוס/מינוס תשעה חודשים) הוא הגיע, לשמחת כולנו. לא יודע אם יש ביכולתי לתאר את הרגע, את הרגשות, את מה שעבר עלי כשהקטנצ'יק הגיח לאוויר העולם. סוג של אירוע שלא ניתן להתכונן אליו ולא חושב שגם אם היה אפשר זה היה כדאי. עדיף לחוות את הבום כמו שהוא – זה הבום הכי טוב שאני חטפתי!
עברו כמה ימים עד שהתרגלנו לרעיון שאנחנו כבר לא לבד, ושהחיים לעולם לא יהיו כמו שהיו בעבר. אבל כשנה וחצי אחרי אני מרגיש תחושת פספוס אדירה, ויותר מכל, יותר מאשר אני מרגיש שהרווחתי את בני – אני מרגיש שהפסדתי את אשתי.
מערכת היחסים ביני לבין אשתי הלכה והתקררה בקצב הפוך להתחממות כדור הארץ (ואולי תרמה בצורה מסוימת שההתחממות לא תהיה דרסטית מדי). זה לא שהפסקנו לאהוב, עדיין אהבנו אבל הגבר החדש בחייה, ואני מזדהה גם עם אותם גברים שעוברים זאת עם בת, היה הרבה יותר אטרקטיבי.
האם זה היה משנה אם כלל לא הייתי פה?
ככל שחלפו החודשים הרגשתי שאני נדחק לתפקיד שולי כזה שלא ייחלתי לו, למעמד צדדי באופן שהיה לי מוזר. יום בהיר אחד עברה בי מחשבה האם זה היה משנה אם כלל לא הייתי פה? ניסיתי לנתח את המחשבה באופן רציונלי (כי אני כזה) והגעתי למספר מסקנות:
1. היעלמותי בוודאי שהיתה משפיעה על בני, שכבר רגיל לנוכחותי.
2. לגבי אשתי, פה היתה הדילמה יותר קשה. המסקנה: מעבר לעובדה שהיעלמותי היתה מציבה אתגר כלכלי ותפעולי – לא נראה לי שהיא היתה נשברת מזה.
לאחר הניתוח הנ"ל הגעתי למסקנה שהיא כותרת הגיג זה: תרמתי זרע לאשתי. אני חש כך יותר ויותר ככל שנוקפים הימים. אני לא מרגיש מרומה, אבל מרגיש שכל אותה דרך נפלאה שעברנו הובילה בלי שידעתי אל עולם שבו אין לי תפקיד כמו שרציתי שיהיה לי.
אני מרגיש כמו תורם זרע – עשיתי את העבודה, תרמתי את הגנים, ופה פחות או יותר בא תפקידי לידי סיום (ואפילו לא קיבלתי תמורה כספית). אז מובן (או שלא) שאנחנו עדיין יחד, מאושרים כמו משפחה למופת, אבל עמוק בפנים, בתוכי, זאת התחושה.
מבחינת אשתי, כמובן, אני בעל נפלא ואבא אוהב, אבל בנוסף אני כמו רוב הגברים: אדיש ולא רגיש, ואין שום סיכוי בעולם שהיא חושבת שאני חושב/מרגיש כמו שתיארתי. אחד הדברים הנפלאים שאני מאוד אוהב ב-ynet זה את תגובות הקוראים, לכן זה המקום בו אנסה לפרסם.
במקרים רבים אנשים מאירים את עיניי עם דעות שמעולם לא חשבתי עליהן, גם אם הן הפוכות משלי. אני בטוח שהדעות תהיינה חלוקות: יש שיגידו שלא עשיתי משהו כמו שצריך והרחקתי את אשתי. יש שיגידו שזה טבע האשה, הדאגה לילד, לעומת הבעל, שלו יש תפקידים משלו.
למען האמת, אני מסכים עם כולם. האם יש עוד כאלה שמרגישים כמוני? אשמח לקרוא את תגובותיכם.
לפנייה לכתב/ת 
