"היה אמור להיות פה עושר גדול"

אחרי ארבע שנים בתפקיד נפרדת דניאלה מיכאלי מניהולו האמנותי של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר. בשנתה הראשונה בתפקיד ירד גשם. בשנה השנייה פרצה מלחמת לבנון והצפון בער. בשנה השלישית היתה הפוגה, אבל הדי המלחמה עדיין הדהדו.

בשנה הרביעית פרצו בעכו מהומות בין תושבים יהודים וערבים שהובילו להחלטה נחרצת של ראש העירייה שמעון לנקרי לדחות את הפסטיבל. מיכאלי ואמני הפסטיבל התנגדו להחלטת ראש העיר, שרבים הגדירו כפוליטית. היא עצמה חתמה על עצומה שהזהירה כי אם יבוטל הפסטיבל, כפי שנעשה לאחר מאורעות אוקטובר 2000, שיקום ההריסות ייקח שנים.

המהומות בעכו. שיקום ההריסות ייקח שנים (צילום: חגי אהרון)

בראיון ל-ynet היא מודה שארבע שנים בתפקיד לא אפשרו לה את הזמן להוביל שינוי. "המחויבות הראשונה שלי, אני מודה, היתה כלפי היוצרים והיצירה, כי זה המקצוע שלי ובשבילי זה היה לב העניין. אותם רציתי לקדם, לטפח ולהנכיח", היא אומרת. "אני מרגישה שלא נתתי מספיק את הדעת ותשומת הלב לשאלה איך יוצרים אינטגרציה עם העיר ומה שקרה כעת הציף את כל סימני השאלה".

"שוב אני אומרת, הסיסמה שעתי תבע נהדרת אבל מה המשמעות שלה ואיך מיישמים אותה, זה עניין תהליכי. אני מרגישה שעשיתי טיפה בים. ארבע שנים זה לא מספיק. אני מאמינה בעשייה לעומק ובשביל לשנות באמת, צריך שותפים. אני אתן דוגמה, בשנה האחרונה רציתי להיפגש עם תלמידים ומורים בבית הספר התיכון בעיר שמפעיל מגמת אמנות. רציתי שהם לא רק יגיעו לראות הצגות בפסטיבל אלא יקיימו איתנו דיאלוג. זה התמסמס למרות שפניתי כמה וכמה פעמים. זה כנראה לא היה מספיק חשוב להנהלת בית הספר.

"עכו על הגובה". לפחות זו התחלה (צילום: מרב יודילוביץ')

"דיברנו המון על הקשר עם העיר החדשה ועשינו מעט מדי. אני לא גאה בזה, אבל זו התחלה. הגיתי את 'עכו על הגובה', פרויקט שלימד בני נוער יהודים וערבים ללכת על קביים ושולב בתוך הפסטיבל כמיצג חוצות. אנחנו רוצים להניק אבל את מי אנחנו מניקים אם ערבים ויהודים בעיר לא משתפים פעולה".

עיר בלי פסטיבל, פסטיבל בלי עיר

"יכול להיות אבל צריך לזכור, מהי מטרת הפסטיבל? איך הופכים את אנשי עכו לחלק ממנו? תראי, יש לי פה חבר, אינטלקטואל אמיתי שחי ויוצר בעכו, שאומר בריש גלי שפסטיבל עכו לא צריך להיות פה. הוא טוען שכיוון שמדובר בפסטיבל אחר, אמנותי במהותו, הוא זקוק לעיר ועכו היא לא עיר. שאלתי אותו, 'מה עם מטרות כמו בניה של קהל עתידי?' והוא ענה שזה לא תפקידה של האמנות. 'אמנות נעשית לשם עשייתה בלי להצטדק ומטבעה היא אליטיסטית', הוא אמר. זה לגיטימי בעיני, כל עוד אתה ער לפעולות הנוספות שאתה עושה.

"ברור שלכאורה היה יותר טבעי לעשות פה פסטיבל מוזיקה. זה יותר קומוניקטיבי, פונה ליותר אנשים, אין במוזיקה בעיה של שפה. אפשר להגיע למסקנה שזה לא מתאים פה אבל אני לא מאמינה בזה. אני שואלת איך אני יכולה לענות אמנותית על שאלות כמו חיבור בין העיר העתיקה לעיר הישנה בעכו, האם אפשר בכלל לחבר בין השתיים כשבחיים הן לא מתחברות. אחרי המהומות אמרו לנו פה אנשים שקיום הפסטיבל במועדו, משמעותו שאנחנו נותנים פרס לערבים ומענישים את יהודים. אז על מה אנחנו מדברים?"

פחות, אבל מלא

כשהמהומות שככו התלבטו בעירייה ביחד עם האמנים האם לוותר על קיומו של הפסטיבל השנה או למצוא אלטרנטיבות. בין הרעיונות שעלו היה להעלות את הפקות התחרות כמיני פסטיבל שייפרש על פני מספר סופי שבוע. ההחלטה שהתקבלה היתה לדחות את הפסטיבל לחופשת החנוכה.

"אין ספק שיש לזה מחיר אבל אני שמחה שמימשנו את הפסטיבל ובסופו של יום נרשמה תפוסה מלאה באולמות, גם אם מדובר רק בחצי מכמות ההרצות המתוכננות", אומרת מיכאלי. "אני מאוד מקווה שיהיה מי שיקלוט את ההצגות בחוץ. חבל לי מאוד על מופעי החוצות. היה אמור להיות פה עושר גדול עם הרבה קבוצות מחו"ל שאמורות היו להגיע. חשבתי שבשנתי האחרונה בתפקיד אוכל להשוויץ עם החגיגה הזו, וזה לא קרה".

"לחמתי בארבע השנים האלה על קשר של שותפות בין המערך ההפקתי לאמנותי, ואני חושבת שזה לא הושג מספיק. נתקלתי בקשיים כשניסיתי לצאת מאולמות האבירים, למצוא חללים מיוחדים, לעשות את מה שהפסטיבל הזה מכוון אליו -

הפקות של תיאטרון אחר באמת שחושב על הלא מובן והלא קונבנציונלי. הייתי רוצה שהמערך ההפקתי יהיה איתי בהרפתקה.

"זה בלתי אפשרי שברגע האחרון מודיעים לאמנים כלאחר יד שהם עוברים מאולם כזה לאולם אחר וכשהם מבקשים עוד יומיים של חזרות במקום, אומרים להם לא. בלתי אפשרי שאמנים לא יוכלו לעלות לעכו כי אין להם לינה או הסעות. המאבקים הקטנים האלה מתישים. אני מבינה שיש בעיה כספית, אבל נדמה לי שהפסטיבל הלך והצטמצם לתוך הגנים כשהחלום הוא להקיף את העיר, לתת לאמנים להסתובב בכולה. אני מקווה שמוני יוסף וסמדר יערון יצליחו לעשות את זה".