גם בימים ההם: הון ושלטון בתקופת החשמונאים
מאחורי תהליך ההתיוונות שהוביל לגזרות אנטיוכוס היו אינטרסים כלכליים מובהקים, ומרד המכבים שיצא נגדו היה מונע גם מזעם חברתי של השכבות שלא נהנו מהתעשרותם של המתיוונים. מסתבר שסיפור חנוכה הוא גם סיפור של כסף
חג החנוכה נחוג השנה בעיצומו של משבר פיננסי שממקם את הכלכלה בכותרות הראשיות של החדשות ובמרכז שיחות הסלון, סביב החנוכייה והסופגניות. בעוד גזרות כלכליות קשות נוחתות עלינו מכל עבר, נראות גזירות הדת של אנטיוכוס כאילו נלקחו מסיפור טהור ותמים שכולו נסוב סביב אידיאולוגיה וערכים. אבל התשוקה האנושית להנאות חומריות ולכסף שיחקה תפקיד מרכזי בימים ההם. מאחורי תהליך ההתיוונות, שהגיע לשיאו בגזרות אנטיוכוס, עמדו אינטרסים כלכליים, וסיפור הגבורה הלאומי-דתי של החשמונאים היה גם סיפור חברתי, שעשוי להישמע אקטואלי להפליא גם בזמן הזה.
המתייוונים ניצלו את ההון בבית המקדש
מרכז הכובד הכלכלי והמינהלי של ממלכת יהודה בתקופת בית שני היה ירושלים, ובלבה עמד בית המקדש ששימש הן כמוסד צדקה והן כמקור פרנסתם של ציבור הכהנים והלוויים ששימשו בו וברחבי הארץ. התרומות שהועלו אליו מהארץ ומקהילות ויחידים בתפוצות וכן המסים היו מקור הכנסותיו העיקרי של בית המקדש, והם נוצלו לצורך פעילות ציבורית כללית ושימשו בין השאר לתמיכה בשכבות נחשלות. אין ספק כי הכהנים הגדולים ריכזו בידיהם עוצמה כלכלית נכבדה באמצעות ניהול כספי המקדש.
"המקדש היה לא רק המרכז הפולחני של העם היהודי אלא גם מעין הבנק המרכזי של יהודה", אומר אריה כשר, פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של ארץ ישראל באוניברסיטת תל אביב. "הכהן הגדול היה ממונה על בית המקדש ועל כל הכנסות המקדש מהתרומות והמעשרות ששימשו לתפעולו, ובתוך זאת למימון הרווחה הסוציאלית. בידי אנשי הדת היתה מופקדת ההגנה על אלמנות, יתומים ונזקקים או שמיטת החובות במסגרת שנת השמיטה".
ירושלים היתה מרכז לעלייה-לרגל של יהודים מרחבי הארץ ומהתפוצות, וסביב בית המקדש התפתחה פעילות מסחרית ענפה. עולי הרגל רכשו בין השאר בשוק העירוני (אגורה) בעלי חיים להקרבת הקרבנות, תשמישי פולחן נוספים ואמצעי קיום במהלך שהותם בעיר.
העוצמה הכלכלית שהקנו השליטה בבית המקדש ובשוק שסביבו יצרה מאבקים פנימיים בקרב האליטה הירושלמית. בספר מכבים ב' מסופר על שמעון, נגיד בית המקדש, שדרש מחוניו, הכהן הגדול, את תפקיד האגורנומוס, האחראי על השוק, וכשנענה בסירוב פנה לשלטון היווני בהצעה "לקנות את התפקיד" בכסף מכספי אוצרות בית המקדש.
עד מהרה התברר כי באצולת הכהונה הירושלמית היו גם גורמים שהיו מוכנים לקנות את הכהונה בכסף ולהציע ליוונים תשלום עבור המינוי. הקשר הזה בין "הון ושלטון" איפשר ליוונים להגביר את מעורבותם בנעשה בירושלים - ובכך חיזק את ההתייוונות.
תהליך ההתייוונות בארץ יהודה היה חלק מתהליך כלל אזורי - ההליניזציה. בעקבות כיבושיו של אלכסנדר מוקדון, החלו האליטות במזרח התיכון לחקות את התרבות היוונית ולקשור קשרים עם הכובשים והמתיישבים היוונים. גם ביהודה נמנו המתייוונים בעיקר על בני המעמד הגבוה - אצולת הכהנים בירושלים וסוחרים עשירים, שביקשו לקשור קשרים עם הערים ההלניסטיות באזור ועם הממלכה הסלווקית ההלניסטית ששלטה בארץ.
אחד מראשי התנועה הזאת היה יאסון, אחיו של חוניו הכהן, שמונה בידי היוונים לתפקיד הכהן הגדול לאחר שהציע להם סכום כסף גדול עבור המשרה. יאסון ניסה להפוך את ירושלים לפוליס - עיר בסגנון יווני - ובכך להעניק לתושביה זכויות בדומה לאלה שנהנו מהם תושבי פוליס אחרות ולחזק את קשריה המסחריים. משפחת מתייוונים בולטת נוספת הייתה משפחת טוביה, שעסקה בגביית מיסים מטעם השלטונות והחזיקה אחוזות ביהודה ובעבר הירדן המזרחי, שבהן ניהלו חיי פאר נהנתנים.
היהודים הפשוטים לא נהנו מפירות הצמיחה
תהליך ההתייוונות, והעושר שהביא עמו, העמיק את הפערים החברתיים ואת הקיטוב בחברה היהודית. האזרחים הפשוטים ביהודה, אומה של איכרים זעירים ובעלי מלאכה פשוטים ברובה, לא זכו ליהנות מ"פירות הצמיחה". אורח חייהם הבזבזני של כהני המקדש והניצול לרעה של ההון הרב שזרם למקום, עורר כנראה בעם התמרמרות לא מעטה.
המאבק בין המתייוונים להמוני העם סביב הרפורמה החוקתית שהנהיגו חוגי המתייוונים, שערערה על סמכותם של חוקי התורה, ובהמשך - סביב גזירות הדת של אנטיוכוס אפיפנס - לא עסק רק בענייני דת ותרבות, אלא גם בעניינים סוציאליים-כלכליים מובהקים. גזרות אנטיוכוס ביטלו לא רק את הפולחן בבית המקדש, המילה והכשרות, אלא גם חוקים חברתיים כמו השבת, שנת השמיטה, הפרשת לקט שיכחה ופאה והאיסור על לקיחת ריבית. זאת, אף כי החלוקה בין שומרי מסורת למתיוונים חצתה מעמדות ומשפחות, וגם בקרב האליטה הירושלמית - ובעיקר בערי השדה של יהודה, היו כהנים שביקשו לשמור בקנאות על מורשת האבות.
"בגזירות אפיפאנס עמדו הסכסוך הדתי והמאבק על הזהות הדתית במרכז", אומר כשר. "דת ישראל לא היתה מוגבלת לענייני דת ופולחן, והיה לה היבט קונסטיטוציוני רחב ומקיף. יתר על כן, בתקופה העתיקה לא היתה הפרדה בין דת למדינה כמו בימינו, כך שאנשים החיים לפי חוקי ישראל חיו למעשה על פי החוקים הכתובים בתורה. הוא הדין בחיי המשפט, בארגון וגיוס הצבא ועוד".
ה"גלובליזציה" ההלניסטית, ותהליך התעשרותם של חוגי המתייוונים, הביאו להטלת מיסים כבדים על האיכרים. חקלאים שלא עמדו בתשלום נאלצו להפוך לצמיתים משוללי זכויות הצמודים לקרקע ומחויבים בתשלום דמי אריסות לבעלי האחוזות.
השפעה הלניסטית. אלכסנדר מוקדון ואריסטו (מקור: ויז'ואל פוטוס)
האם מלחמת התרבות היתה בבסיסה מרד של איכרים? כשר: "מעולם לא הוצג המרד במקורות כמרד כזה. אבל יש אספקטים כלכליים חברתיים מאחורי הפרגוד, שלא באו לידי ביטוי באידיאלים גלויים של מרד כזה".
"הדבר יכול להשתמע בעקיפין מכך שההנהגה החשמונאית דאגה לאיכרים, שהיו רוב האומה, והתחשבה במהלך הגיוס בחיי האיכרות. אומנם המרד היה נגד הגזירות והשלטון, אבל הוא הושפע גם מהרצון לפרוק עול מהאצולה הקרקעית ששלטה באיכרים ביד רמה".
הישגו המרכזי של יהודה המכבי היה, כמובן, דתי יותר מאשר חברתי: הוא הצליח לטהר את בית המקדש. אבל יהודה ניהל את המאבק על פי חוקי התורה, על עקרונותיה הסוציאליים, והעניק פטור מגיוס לבוני בתים ונוטעי כרמים.
למרמור החברתי, ולהשפעתו על המרד נגד היוונים וההתייוונות, יש גם הדים במקורות. כך, למשל, עולה מהסיפור התלמודי על מרים בת בלגה: בני הכהנים ממשפחת בלגה זכו ליחס משפיל בגלל אחת מהם, מרים בת בלגה, שנישאה ליווני. במסכת סוכה שבתלמוד הבבלי מסופר כי "כשנכנסו יוונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה: לוקוס, לוקוס (זאב, זאב), עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק?" פרשנים מודרניים של הסיפור טוענים כי הציטטה המיוחסת לה משקפת דווקא את תחושתו של העם הפשוט, המוחה על התנהולם של הכהנים.
אחרי המרד: התעשרות ושחיתות בממלכת החשמונאים
פניהם העממיים-חברתיים של שלטון החשמונאים בדור הראשון, בזמן יהודה המכבי וגם בזמן שלטונם של אחיו-ממשיכיו, יונתן ושמעון, קיבלו תפנית בדור השני והשלישי של בית חשמונאי ועברו תהליך של הסתאבות.
יהודה המכבי עמד בראש צבא עממי של מתנדבים, שרובם היו איכרים. שמעון ויונתן החזיקו צבא של מתגייסי חובה שנוהל לפי חוקי התורה. בנו של שמעון, יוחנן הורקנוס, לעומתם, הקים צבא סדיר של שכירים. ד"ר רפאל ינקלביץ', מהמחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן, אומר כי במסגרת מאמציו של יוחנן הורקנוס להשיג מימון לחייליו הוא עשה תפנית פוליטית-ערכית.
"שלטונם של יהודה ואחיו צמח מתוך התעוררות לאומית", אומר ינקלביץ'. "החשמונאים הראשונים היו מנהיגים לאומיים. עתה, בתקופת הורקנוס, עמדה השושלת מול העם ככוח עצמאי. חיי החצר התנהלו אף הם לפי הדוגמא של חצר הלניסטית: הנהגה צבאית, עיסוק מרובה במלחמות וכיבושים, משתאות ופילגשים".
"יש להניח כי כיבושי החשמונאים פתחו דרכי התעשרות לפני בעלי הון וסוחרים. מאידך נראה כי את הוצאות המלחמה שילמו האיכרים, ואילו רווחיה נפלו בידי שכבה של אצולה אשר הקיפה את החשמונאים".
"יב"מ מספר כי הורקנוס פתח את קבר דוד ולקח משם 3,000 ככר כסף לצורך הצבא. לא ברור מה היה מקור הכסף, אבל יש כאן חיקוי לצורה בה השליטים ההלניסטים גבו כספים. בשני המעשים הללו - צבא שכיר וגזילת כספים - סימן הורקנוס את תחילת הפירוד בינו ובין העם".
הפער הכלכלי-חברתי החריף את המאבק החדש שפילג את העם בתקופת החשמונאים - בין הפרושים לצדוקים. הורקנוס נטש את תומכיו הטבעיים - הפרושים, שהיו אדוקים יותר מבחינה דתית וקרובים יותר לחוגי האזרחים הפשוטים - והתקרב לציבור הצדוקים, שרבים מהם היו בעלי הון.
"הפרושים לא יכולים היו להשלים עם העובדה שאדם אשר הקים חיל שכירים והנהיג את המדינה בסגנון הלניסטי יהיה גם כהן גדול", מסביר ינקלביץ', "עם זאת, ייתכן גם שהקרע לא בא מצד הפרושים אלא מצד יוחנן, שנטה לאוריינטציה צדוקית".
המאבקים הפנימיים בין האנשים שעמדו במוקדי העושר והכוח, השחיתות והסתאבותה של ירושלים והמאבק בין הפרושים והצדוקים על אופייה של ממלכת החשמונאים, הביאו לבסוף את היישות הריבונית היהודית אל קיצה. שלטון בית חשמונאי, שנולד, בין השאר, ממאבק נגד הקשר בין ההון של משפחות הכהונה והשלטון היווני, התפורר וקרס בשל אותן תופעות עצמן כ-100 שנה מאוחר יותר.
סייע בהכנת הכתבה: אורי אמיתי, מרצה בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה.
