רגיעה שלמה והעורף עדיין חשוף
במסרונים שמפיצים לתושבי עוטף עזה מבקשים מהתושבים להישאר במרחבים המוגנים. הבעיה היא שלא לכולם יש כאלה
בצהריים נפלו כל החפצים מהשולחנות. הרעש היה מדהים. המטוסים לא נראו, רק הבזקים אורו בשמים והבהירו מה מתרחש. פני הסובבים נראו מופתעים. לא שמחים, אבל ניכר בהם לא מעט סיפוק. הגיע הזמן להפסיק את שנות החרדה.
אחרי מספר דקות דיווח הבן, שגר בבית הקיצוני ביותר בקיבוץ וצופה על הרצועה, ש"כל הרצועה בוערת".
שעה מאוחר יותר יצאנו במסע להדלקת נרות עם בני משפחה במרכז הארץ. היינו בודדים בדרך. רק כלי רכב צבאיים ומשטרתיים נראו בכביש. כשעברנו באשקלון, לאסוף את הבת והנכדה, כבר היו מוכנים שם בין אזעקה לאזעקה. עלינו למכונית ותוך דקה נשמעה אזעקה נוספת. רצנו עם הקטנה על הידיים, לכניסה של אחד הבתים. שמענו את ה"בום טרח" והמשכנו בדרכנו.
מאז אנו מעודכנים במתרחש בעזרת מסרונים. זו דרך התקשורת היעילה והמהירה ביותר שבה משתמשים המועצה וצוות החירום בקיבוץ כדי לתקשר עם כולם. והרי דבר המסרונים: "להישאר במרחבים המוגנים". אבל למי בדיוק יש מרחב מוגן? בנירים יש ממ"ד ב-14 דירות בלבד. מה על כל השאר? היתה רגיעה, אבל מי השתמש בה כדי להתכונן? הממשלה אישרה תקציב למיגון נוסף רק לפני שבועיים, ואת ההוראות שאנחנו מקבלים מפיקוד העורף, גם הם יודעים שאין באפשרותנו למלא - אין לנו מרחבים מוגנים.
בהמשך הגיע מסרון שעניינו: "אוטובוסים לא ייסעו בטווח של 10 ק"מ מהגדר". המשמעות, שמבהילה את כולם, היא שאין בעצם אפשרות לצאת לעבודה ולהוציא את הילדים לבילוי מחוץ לאזור. אך רבע שעה לאחר מכן הגיעה הודעה על כך ש"באשכול יהיו אוטובוסים כרגיל".
בנוסף, התקבלו הודעות על נפילות קסאמים באזור ועל כך שקו המתח הגבוה של הקיבוץ נפל עקב נפילת קסאם, וחשיכה מוחלטת כיסתה את היישובים הסמוכים.
כמו תמיד, הקיבוץ התארגן וגם המועצה שעובדת נפלא נותנת לכולם מענה בזמן אמת ובכל מצב. לכן, ילדים, זקנים וחולים ייזכו לטיפול הולם, ומי שרוצה יישן במקלטים או בגנים הממוגנים. אבל המדינה, כרגיל, לא התארגנה. למדינה, כרגיל, אין תשובות ואין החלטות מעודכנות. גם משרד החינוך נרדם בשמירה. האם אי אפשר היה להכין תוכנית מגירה ולהודיע חצי שעה אחרי ההתקפה איך מתגוננים, אילו סידורי תחבורה ציבורית יופעלו, איך תפעל מערכת החינוך? כאמור, עברו גם כמה שנים שבהן ניתן היה לדאוג לכך שעם התרעת "צבע אדום" יהיו לנו מרחבים מוגנים ויהיה לנו היכן להסתתר.
ביישובי עוטף עזה מחזיקים אצבעות לצה"ל. מקווים לימים טובים יותר ולסיום מהיר ומוצלח של "עופרת יצוקה" במינימום אבידות, מתפללים שיחזור השקט הפסטורלי לשני צידי הגבול. בכולם מקננת תחושת אחריות לגבי גורל האזור ולגבי עמידתנו במצבים קשים, אבל כמו תמיד - אפשר היה לעשות זאת תוך דאגה לעורף. הרי כולם ידעו שהוא צפוי להיפגע.
אירית חפץ חברת קיבוץ נירים
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
