בזמן הזה - כמו בימים ההם

כמו כל שומר שבת, גם אליי מגיעות חדשות השבת קצת בדיליי. כך בשבת האחרונה זכיתי לעוד כמה שעות של חסד, בטרם נודע לי שהחלה פה סוג של מלחמה. זאת אומרת, גם קודם היא היתה, רק שעכשיו סוף-סוף קראנו למצב הזה בשם, והחלטנו שלא מתאים לנו יותר לעמוד יותר מן הצד כשמפגיזים אותנו, ולחשוב שזה בסך הכל גשם (שכשלעצמו הוא דווקא מבורך).

מבצע "עופרת יצוקה" - עדכונים מערוץ החדשות:

• יום אחד: 180 תקיפות, 230 הרוגים
• נערכים לפעולה קרקעית: טנקים בדרך דרומה
• אולמרט: זה עלול לקחת זמן, נדרשת סבלנות 
  

לאחר ההבדלה והדלקת נרות חנוכה, הדלקנו את הטלוויזיה, מבקשים לאמת את השמועה שגונבה לאוזנינו שבתום שבת מוכת קסאמים - תקפנו בעזה. לאחר זפזופ קצר, התבייתתי על שר הביטחון, אהוד ברק, נושא את נאומו לאומה. ודאי תאמינו לי שאיני נמנית עם עדת מעריציו, אך דבריו בהחלט גרמו לי לחייך לעצמי בסיפוק. הנה, גם במגדל השן הפוליטי הבינו לבסוף כי חצי מדינה שלא יכולה לישון בשקט בלילה, וגם לא ביום, רשימת הרוגים ופצועים שמתארכת מיום ליום, ושגרת חיים שהיא אולי שגרה אבל כבר מזמן לא חיים, הן סיבות מספיק טובות כדי להשיב מתקפה ראויה. כי אין ברירה אחרת.

הימים ימי חנוכה. למבצע קראנו, אומה למודת עבר מפואר שכמותנו, "עופרת יצוקה", ואני לא יכולתי שלא להיזכר במלחמת החשמונאים, שבימים אלה אנו מציינים את הניצחון המופלא שלהם על האימפריה היוונית. ניצחון בלתי-אפשרי של מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים.

המכבים, בראשות מתתיהו החשמונאי, היו חבורה קטנה של תלמידי ישיבה זקנים, שיצאו היישר מספסלי הישיבה אל שדה הקרב, בלי שום עבר צבאי. הם היו חמושים בפילים בלבד, כי נשק לא היה להם, אך היה להם סלוגן מנצח ומלא אמונה - "מי לה' אליי", ומסתבר שזה היה מספיק. את סוף הסיפור "על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו ה' למכבים", כל ילד יכול לדקלם. אנחנו חשבנו שהמצאנו את הגלגל במלחמת ששת הימים, אך מסתבר שעשו זאת לפנינו. והלוואי שנלמד מהם גם הפעם.  

יורים ובוכים

"התחלנו טוב", נתתי צל"ש למנהיגים שלנו, אך לא עברו דקות אחדות ושוב אני רואה אל מול עיניי את התמונות המוכרות כל-כך. את הטלוויזיה הישראלית משדרת תמונות שנראות כאילו נלקחו היישר משידורי התעמולה של הפלסטינים - ילד מעזה על אלונקה, ופצועים פלסטינים רבים, שותתי דם, מטופלים בשטח. תמונות שבקלות ישרתו את האויבים שלנו, ואת כל "שוחרי השלום" בעולם כולו (כאילו ארצות הברית נלחמה בעיראק מלחמת כריות חביבה, ולא הפגיזה את כל הבא ליד).

מול משרד הביטחון כבר הספיקו להתייצב כמה מאות מפגינים יהודים כדי למחות על "רצח העם", על "הטבח" ועל "פשעי המלחמה" שלטענתם מבצעת ישראל לתושבים המסכנים של עזה.

ראיתי וחשבתי לעצמי בתסכול שהנה, שוב, אנחנו בכלל לא בכיוון. הנה, שוב הם האנדרדוג ואנחנו התוקפן האלים, כאילו לא אנחנו אלה שחיים תחת מטח טילים משתק כבר שמונה שנים. כאילו ברזומה שטוף הסבל שלנו אין עשרות הרוגים ופצועים דוגמת אלה אבקסיס הי"ד, שנהרגה כשהגנה על אחיה הקטן מהקסאם, אושר הילד המתוק קטוע הרגל, ותאיר הקטנה בת ה-3 שעדיין לא החלימה ממתקפת הקסאמים על אשקלון. וזוהי באמת רק אפס קצהו של רשימת הדמעות שלנו.

מתתיהו לא סחבק 

כמה זה מתאים לנו ביד אחת לירות בכל הכוח, וביד השנייה לחבוש את הפצוע, לבקש סליחה, להגיד שזה היה רפלקס, ממש בטעות. לא משנה שאותו הפצוע עושה הכל, כבר עשרות שנים, כדי למחות אותנו

מעל פני האדמה. אנחנו הרי אלופים בלהיות יפי נפש, ואם נמשיך כך, אז חבל לנו על הזמן, ואפשר כבר מעכשיו לסגור את הבאסטה בכל עוטף עזה, עד מדינת תל אביב, כולל.