הבטן הרכה של ישראל הלוחמת
כמה טוב שערך חיי החייל כה מהותי בקרבנו. אך הוא מהווה חולשה מרכזית בכושר ההרתעה הישראלי
החשש מובן. לא ניתן שלא לגלות בעניין את כל ההזדהות ואף לצפות מן המנהיגים שיעשו ככל שביכולתם כדי למנוע או לפחות למזער אותו. אך מבחינת העולם הערבי, הרי שמדובר ממש בבטן הרכה של החברה הישראלית. מאז פועלן (הלגיטימי) של "ארבע אמהות", שהמשיכו את שהחלו ראשי שלום עכשיו ו"משפחת הבופור" בספירת חללי מלחמת לבנון הראשונה תחת חלונו של מנחם בגין, הרבה נסראללה לטעון במידה לא מבוטלת של צדק, כי החברה הישראלית חלולה (לא דוד גרוסמן אחראי למותג הזה), חסרת נכונות להקריב את הנדרש כדי להגן על עצמה ונשברת בקלות.
לא בכדי הרבתה אל-מנאר, תחנת הטלוויזיה והאינטרנט של החיזבאללה, לדווח על כל גל של סרבנות, כל מחאה של הורי חיילים או חללים, יותר מאשר דיווחה על הצטיידותו של צה"ל או הכרעות הקבינט הביטחוני. ההפגנות בכיכר רבין מעניינות את ארגוני הטרור לא פחות וכנראה אף יותר מההכרעות המתקבלות 200 מטרים משם, בקריה.
וכפי שהוכח כבר בעבר, לא החללים האזרחיים שבעורף אלא אלו שחלילה יפלו בחזית – הם הפרמטר המעניק למבצעיו של צה"ל את הלגיטימציה הציבורית. שכן ההבנה כי תפקידו של צבא הוא להילחם ואף להקריב חיים בעבור המטרה העליונה: הקניית ביטחון לאזרחים, אינה מתקיימת בחברה הישראלית זה העשור הרביעי.
ועד כמה שתופעה זו מובנת ברמה האישית, היא בעייתית ברמה הלאומית. היא מבורכת מבחינה משפחתית אך ייתכן שהיא הרסנית מבחינה הרתעתית. שכן יש בה בסופו של דבר כדי לתגבר את חשיפתם של אזרחים לאיום על חייהם תוך תפיסת האיום כנדרש, אפשרי או הכרחי, מבלי לסמנו כ"קו אדום" שמדינה ריבונית לא תוכל להסכים לו. ויש בו כדי לסכן יותר אזרחים וחיילים, שבסופו של דבר, כפי שאכן התרחש בעבר, ייאלצו לחדור קרקעית לשטחי מקור האיום וימצאו שם אויב ממוגן, מוכן וערוך יותר.
כבר כמה עשורים יודעים מקבלי ההחלטות כי מדד השכול הוא מקור הלגיטימציה שלהם בהפעלת הכוחות. ולדאבון ליבו של העורף פועלת כאן גם ההיררכיה של השכול – המעניקה סלחנות יתר לפגיעה באזרחים מאשר בחיילים. במובן זה, יתכן שהשקילה הפומבית את הפסקת האש הנה צעד הכרחי: כזה שיסמן לחיילים, ועוד יותר מכך להוריהם, שאכן נעשה כל שיכול היה להיעשות, על מנת למנוע כניסה קרקעית לעזה. אך מצד שני, יש בו כדי להמחיש פעם נוספת לראשי ארגוני הטרור, כי ישראל נכונה להגן על עצמה באמצעים טכנולוגיים, באמצעות גדר, מזל"טים והפגזות מן האוויר – אך לא כך באשר לנחישותה לסכן חיילים בפעילויות קרקעיות, כדי להשיג את מטרתו הבסיסית של צבא במדינת לאום: לספק ביטחון לאזרחים.
כמה טוב שערך חיי החייל כה מהותי בקרבנו. בכך אנו מבדילים עצמנו מסביבתנו. אך עם זאת יש לחזור לימי הפיגועים הרצחניים, ערב ההתעוררות מאשליית ההיסמכות על ערפאת, ואף לדו"ח וינוגרד לחקר מלחמת לבנון השנייה, כדי לזכור: הרתיעה המתמשכת מסיכון חיילים בפעולות קרקעיות היא מן המרכזיות שבחולשות ההרתעה הישראלית.
די להתבונן בדישת הסוגיה באתרי ארגוני הטרור, העוקבים בקפידה אחרי הפסיכולוגיה הישראלית. וגם לזכור כי מגמת ספירת החללים במדים – משמעותה, בסופו של דבר: התרחבות בתי העלמין האזרחיים.
ד"ר אודי לבל, מרצה בכיר לפסיכולוגיה פוליטית במכללת ספיר ובמרכז האוניברסיטאי באריאל
לפנייה לכתב/ת 
