לאֶזמֶה - באהבה ובזוהמה

רק לאחרונה, בדואר אוויר, קיבלתי הזמנה לחתונה שתתקיים באנגליה ב-18 באפריל. זאת דווקא חתונה שהייתי מוכן לתת הרבה כדי להגיע אליה, וכשההזמנה הגיעה, חשבתי שאולי אוכל אפילו לטוס לשם, ולעזאזל ההוצאות. אבל מאז דנתי בעניין באריכות עם אשתי, בחורה שקולה באופן עוצר נשימה, והחלטנו נגד; קודם כול, שכחתי לגמרי שהחותנת שלי מתכננת לבלות איתנו את השבועיים האחרונים של אפריל. באמת לא יוצא לי לראות הרבה את אמא גרֶנצֶ´ר, והיא לא נעשית צעירה עם השנים. היא בת חמישים ושמונה. (והיא הראשונה שתודה בזה).

אבל יחד עם זה, לא חשוב איפה אני נמצא, אני לא הטיפוס שיוותר על הזדמנות להכניס קצת חיים לחתונה. לכן ישבתי ורשמתי כמה הערות חושפניות על הכלה, כפי שהכרתי אותה לפני שש שנים כמעט. אם ההערות שלי יגרמו לחתן, שאותו לא פגשתי, רגע או שניים של אי-שקט, מה טוב. לאף אחד כאן אין כוונה למצוא חן. הכוונה היא יותר, למען האמת, ללמד, להנחות.

"אחד משישים חיילים שעברו הכשרה בדבון אנגליה". תמונה ממלחמת העולם ה-II

באפריל 1944 הייתי אחד משישים חיילים אמריקאים, שעברו הכשרה די מיוחדת לקראת הפלישה אצל אנשי מודיעין בריטים בדֶבון, אנגליה. כשאני מסתכל אחורה, נראה לי שהיינו די מיוחדים, כל השישים האלה, כי לא היה בינינו אפילו יצור חברותי אחד של ממש. כולנו היינו טיפוסים של כותבי מכתבים במהותנו, ואם דיברנו זה עם זה מחוץ לתפקיד, זה היה בדרך כלל כדי לברר אם למישהו יש דיו להשאיל. כשלא כתבנו מכתבים או ישבנו בשיעורים, כל אחד מאיתנו הלך לדרכו. דרכי בדרך כלל הובילה אותי, בימים בהירים, לטיולים בנוף הכפרי היפה. בימים גשומים ישבתי במקום יבש וקראתי ספר, לרוב לא רחוק משולחן פינג-פונג.

ההכשרה נמשכה שלושה שבועות והסתיימה ביום שבת גשום במיוחד. בשעה שבע באותו ערב אחרון היתה כל הקבוצה אמורה לעלות על רכבת ללונדון, שם, לפי השמועה, עמדו לצרף אותנו לחטיבות חיל רגלים מוטסות, שהתארגנו לקראת הפלישה לנורמַנדי. עד שלוש אחר הצהריים ארזתי את כל חפצי בקיטבֶּג, כולל מארז של מסכת גז שמילאתי בספרים שהבאתי מהצד השני של האוקיינוס. (את מסכת הגז עצמה זרקתי מאשנב בספינה "מאוריטניה" כמה שבועות לפני כן, מתוך הכרה מלאה בכך שאם האויב אכן ישתמש בגז, ממילא לא אספיק לחבוש בזמן את המסכה הארורה).

אני זוכר שעמדתי ליד חלון בקצה הצריף המון זמן, והבטתי החוצה בגשם המלוכסן, הקודר, כשאצבע ההדק שלי מעקצצת קצת, אם בכלל. יכולתי לשמוע מאחורי גבי את החריקה הבלתי חבֵרית של הרבה עטים נובעים על הרבה גיליונות של דואר-אוויר. בבת אחת, בלי שום תוכנית מסוימת, התרחקתי מהחלון ושמתי עלי את מעיל הגשם, צעיף הקשמיר, הערדליים, כפפות הצמר והכומתה שלי (את האחרונה, עדיין מספרים לי, חבשתי בזווית ייחודית לי - משוכה מעט מטה מעל שתי האוזניים).ואז, אחרי שסינכרנתי את שעון היד שלי עם השעון בבית השימוש, הלכתי במורד הגבעה, בשביל מרוצף האבנים, אל העיירה. התעלמתי מהבזקי הברקים סביבי. או שהכתובת שלך רשומה עליהם, או שלא.

כתריסר מבוגרים היו פזורים על הספסלים, אחדים מהם מחזיקים בחיקם מגפי גומי, שסוליותיהם הקטנות מופנות כלפי מעלה. עברתי על פניהם והתיישבתי בשורה הראשונה. על הבמה, יושבים בשלוש שורות דחוסות של כיסאות אודיטוריום, היו כעשרים ילדים, בעיקר בנות, בגיל שבע עד שלוש-עשרה. באותו רגע מדריכת המקהלה, אישה ענקית בחליפת צמר, יעצה להם לפתוח יותר את הפה בזמן השירה.

האם מישהו, היא שאלה, שמע אי פעם על ציפור קטנה, שהעזה לשיר את שירה המקסים בלי לפתוח קודם כול את מקורה הקטן רחב, רחב, רחב? כנראה אף אחד לא שמע. מבטים יציבים, אטומים, ננעצו בה. היא המשיכה ואמרה שהיא רוצה שכל הילדים שלה יקלטו את המשמעות של המילים שהם שרים, לא רק יחזרו עליהן כמו תוכי. ואז היא נשפה צליל במשרוקית שלה, והילדים, כמו חבורת מרימי משקולות צעירים מדי, הרימו את ספרי המזמורים שלהם.

הם שרו בלי ליווי של כלי נגינה - או, ליתר דיוק במקרה שלהם, בלי שום הפרעה. הקולות שלהם היו ערבים לאוזן ולא רגשניים, עד כדי כך שאדם קצת יותר דתי ממני היה יכול, בלי מאמץ, לחוש התעלות. כמה מהילדים הקטנים ביותר פיגרו טיפונת אחרי הקצב, אבל בדרך שרק אמו של המלחין היתה מוצאת בה בעיה. לא הכרתי את המזמור, אבל קיוויתי שיש לו לפחות שנים-עשר בתים. תוך כדי האזנה סרקתי את פניהם של כל הילדים, אבל התרכזתי במיוחד באלה של הילדה הקרובה אלי ביותר, בכיסא שבקצה השורה הראשונה.

היא היתה בת שלוש-עשרה בערך, עם שיער בלונדיני חלק שהגיע עד תנוכי האוזניים, מצח ענוג ועיניים אדישות שנראו, כך חשבתי, כאילו הן אומדות את גודל הקהל. קולה נבדל בבירור מקולות הילדים האחרים, ולא רק מפני שישבה קרוב יותר אלי. הטון הגבוה שלו היה הטוב ביותר, המתוק ביותר, הבטוח ביותר, והוא הוביל מעצמו את השאר. הגברת הצעירה, למרות זאת, נראתה משועממת מעט מיכולת השירה שלה, או אולי רק מהזמן והמקום; פעמיים, בין בתים, ראיתי אותה מפהקת. זה היה פיהוק של גברת, פיהוק בפה סגור, אבל לא יכולת להחמיץ אותו; פרפור הנחיריים הסגיר אותה.

ברגע שהמזמור הסתיים פצחה מדריכת המקהלה בנאום ארוך, שסיכם את דעתה על אנשים שלא מסוגלים לשבת בלי להזיז את הרגליים ובלי לפתוח את הפה בזמן הדרשה של הכומר. הסקתי שחלק השירה של החזרה נגמר, ולפני שקולה הצורמני של המדריכה יהרוס לחלוטין את הכישוף שהטילה עלי שירת הילדים, קמתי ויצאתי מהכנסייה.

הגשם הלך והתחזק. הלכתי ברחוב והצצתי בחלון של מועדון הצלב האדום, אבל חיילים עמדו בתור סביב דוכן הקפה, ואפילו דרך הזכוכית יכולתי לשמוע כדורי פינג-פונג קופצים בחדר אחר. חציתי את הכביש ונכנסתי לבית התה האזרחי, שהיה ריק מלבד מלצרית בגיל העמידה, שנראתה כאילו היתה מעדיפה לקוח עם מעיל גשם יבש. השתמשתי במתלה המעילים בעדינות המרבית, ואז התיישבתי ליד שולחן והזמנתי תה וטוסט קינמון. זאת היתה הפעם הראשונה באותו יום שדיברתי עם מישהו. אחר כך בדקתי את כל הכיסים שלי, כולל אלה של מעיל הגשם, עד שמצאתי בסוף שני מכתבים עבשים שכבר קראתי, אחד מאשתי שסיפרה לי איך השירות ב"ֹשְראפְט" ברחוב שמונים ושמונה הוא כבר לא מה שהיה פעם, ואחד מהחותנת שלי שביקשה ממני לשלוח לה בד קשמיר בהזדמנות הראשונה שאצא מה"מחנה".

בזמן ששתיתי את ספל התה הראשון שלי, נכנסה לבית התה הגברת הצעירה שצפיתי בה במקהלה והקשבתי לה. השיער שלה היה ספוג מים, ואפשר היה לראות את קצות אוזניה. היא היתה עם ילד קטן מאוד, ללא ספק אחיה, שאת כובעו היא הסירה בשתי אצבעות בלבד, כאילו היה דגימת מעבדה. אחריהם נכנסה אישה יעילה למראה בכובע לֶבֶד מידלדל - ככל הנראה האומנת שלהם. חברת המקהלה, שהסירה את מעילה תוך כדי חציית החדר, בחרה את השולחן - בחירה טובה, מבחינתי, כי הוא היה רק שלושה או ארבעה מטרים ממני ובדיוק מולי. היא והאומנת התיישבו.

הילד הקטן, שהיה בערך בן חמש, עדיין לא היה מוכן לשבת. הוא השתחל מתוך מעילו והשליך אותו; ואז, בהבעה חתומה של שובב מלידה, הוא התחיל לעצבן את האומנת שלו באופן שיטתי ודחף ומשך כמה פעמים את כיסאו, כשמבטו נעול על פניה. האומנת, שהנמיכה את קולה, פקדה עליו שתיים או שלוש פעמים לשבת ולהפסיק מיד עם השטויות, אבל רק כשאחותו דיברה אליו הוא השתכנע והצמיד את ישבנו לכיסא. מיד לקח את המפית שלו ושם אותה על ראשו. אחותו הסירה אותה, פתחה אותה ופרשה אותה על ברכיו.

בערך בזמן שהגיע התה שלהם, תפסה אותי חברת המקהלה נועץ בהם מבטים. היא נעצה בי מבט בחזרה, בעיני אומדת-הקהל שלה, ואז, פתאום, חייכה אלי חיוך קטן, מסויג. הוא קרן באופן מוזר, כדרכם לפעמים של חיוכים קטנים, מסויגים. החזרתי חיוך, הרבה פחות קורן, נזהר שלא להרים את השפה העליונה מעל סתימה זמנית צבאית, שחורה כפחם, בין שתיים משיני הקדמיות. הדבר הבא שקרה היה שהגברת הצעירה עמדה בביטחון עצמי מעורר קנאה ליד השולחן שלי. היא לבשה שמלת משבצות סקוטית - בדגם קֶמפּבֶּל, אני חושב. נראָה לי שזאת שמלה נהדרת לנערה צעירה מאוד ביום כל כך כל כך גשום. "חשבתי שאמריקאים שונאים תה," היא אמרה.

"חשבתי שאמריקאים שונאים תה" (צילום: ויז'ואל פוטוס)

זאת לא היתה הערה של חכמולוגית, אלא של אוהבת אמת או חובבת סטטיסטיקות. עניתי לה שיש בינינו כאלה ששותים רק תה. שאלתי אותה אם היא רוצה להצטרף אלי.

"תודה," היא אמרה. "אולי רק לשבריר של שנייה."

קמתי ומשכתי כיסא בשבילה, זה שמולי, והיא התיישבה על הרבע הקדמי שלו, מקפידה ללא מאמץ על עמוד שדרה זקוף להפליא. חזרתי - כמעט מיהרתי חזרה - לכיסא שלי, מלא נכונות לספק את חלקי בשיחה. אבל אחרי שהתיישבתי, לא הצלחתי לחשוב מה להגיד. חייכתי שוב, ושוב הסתרתי את הסתימה השחורה כפחם. הערתי שמזג האוויר ממש נורא בחוץ.

"כן, בהחלט," אמרה האורחת שלי בקול החותך של הסולדים במפורש משיחת סרק. היא פרשֹה את אצבעותיה על קצה השולחן, כמו משתתף בסיאנס, ואז, כמעט באותה תנועה, איגרפה את ידיה - ציפורניה היו כסוסות עד הבשר. היא ענדה שעון בעל מראה צבאי, שנראה כמו שעון-עֶצר של נווט. השעון היה גדול מדי על מפרק ידה הדק. "הייתָ בחזרה של המקהלה," היא אמרה בנימה עניינית. "ראיתי אותך."

אמרתי שאכן הייתי שם ושמעתי את קולה בנפרד מהאחרים. אמרתי שלדעתי יש לה קול מעולה.

היא הינהנה. "אני יודעת. אני הולכת להיות זמרת מקצועית."

"באמת? אופרה?"

"חס וחלילה. אני הולכת לשיר ג´ז ברדיו ולעשות המון כסף. אחר כך, בגיל שלושים, אני אצא לפנסיה ואגור בחווה באוֹהָיוֹ." היא בדקה בכף יד שטוחה את שערה הרטוב. "אתה מכיר את אוהיו?" היא שאלה.

אמרתי לה שעברתי דרכה ברכבת כמה פעמים, אבל אני לא באמת מכיר אותה. הצעתי לה חתיכה של טוסט קינמון.

"לא, תודה," היא אמרה. "אני אוכלת כמו ציפור, למען האמת."

נגסתי בעצמי בחתיכת הטוסט, והערתי שאוהיו עלולה להיות די פרועה.

"אני יודעת. אמריקאי שפגשתי אמר לי. אתה האמריקאי האחד-עשר שאני פוגשת."

האומנת שלה שלחה לה עכשיו סימנים נמרצים לחזור לשולחנה - למעשה, להפסיק להטריד את האיש. האורחת שלי רק הזיזה בשלווה את כיסאה כמה סנטימטרים, כך שגבה חסם כל אפשרות להמשך תקשורת עם שולחן הבית. "אתה הולך לבית ספר הסודי של המודיעין על הגבעה, נכון?" היא חקרה בקור רוח. כמו כל אחד עם מודעות בסיסית לביטחון שדה, עניתי לה שאני מבקר בדֶבונשייר מטעמי בריאות.

"ממש," היא אמרה, "לא נולדתי אתמול, אתה יודע."

אמרתי לה שאני בטוח שהיא לא נולדה אתמול. שתיתי לרגע את התה שלי. נעשיתי קצת מודע ליציבה שלי והזדקפתי בכיסאי.

"אתה נראה די אינטליגנטי יחסית לאמריקאי," הירהרה בקול האורחת שלי.

אמרתי לה שזאת הערה די סנובית, אם חושבים עליה בכלל, ושאני מקווה שהיא לא מעידה עליה.

היא הסמיקה - דבר שהפחית מיידית את חוסר הביטחון שהרגשתי בחברתה. "טוב. רוב האמריקאים שאני ראיתי התנהגו כמו חיות. הם כל הזמן רבים, ומעליבים את כולם, וגם - אתה יודע מה אחד מהם עשה?"

ניענעתי בראשי.

"אחד מהם זרק בקבוק ויסקי ריק על החלון של דודתי. למרבה המזל, החלון היה פתוח. אבל זה נשמע לך אינטליגנטי במיוחד?"

לא במיוחד, אבל לא אמרתי לה. אמרתי שהרבה חיילים, בכל העולם, מאוד רחוקים מהבית, ורק למעטים מהם יש הרבה יתרונות אמיתיים בחיים. אמרתי שלפי דעתי רוב האנשים יכולים להבין את זה בעצמם.

"יכול להיות," אמרה האורחת, ולא נשמעה משוכנעת. היא הרימה שוב את ידה לשערה הרטוב, אספה כמה קווצות מידלדלות של שיער בלונדיני, וניסתה לכסות את קצות אוזניה החשופות. "השיער שלי ספוג מים," היא אמרה. "אני נראית זוועה." היא הביטה בי. "השיער שלי דֵי גלי כשהוא יבש."

"אני רואה, אני רואה את זה."

"לא ממש מתולתל, אבל די גלי," היא אמרה. "אתה נשוי?"

אמרתי שכן.

היא הינהנה. "אתה מאוהב עמוקות באשתך? או שזאת שאלה אישית מדי?"

אמרתי לה שאם זה יהיה אישי מדי, אני אגיד.

היא קירבה את ידיה על השולחן, ואני זוכר שרציתי לעשות משהו בקשר לשעון היד העצום שלה - אולי להציע לה שתנסה לענוד אותו סביב המותניים.

"בדרך כלל אני לא כל כך נגישה," היא אמרה והסתכלה עלי כדי לראות אם אני מבין את המילה. אבל לא נתתי לה סימן, לכאן או לכאן. "ניגשתי אליך רק בגלל שנראית בודד באופן קיצוני. יש לך פנים רגישות באופן קיצוני."

אמרתי לה שהיא צדקה, שבאמת הרגשתי בודד, ומאוד שמחתי שהיא ניגשה.

"אני מאמנת את עצמי להרגיש יותר חמלה. דודתי אומרת שאני אדם נורא קר," היא אמרה ונגעה שוב בראשה. "אני גרה עם דודתי. היא טובת לב באופן קיצוני. מאז שאמא שלי מתה, היא עשתה הכול כדי שצ´רלס ואני נסתגל ונרגיש מאוּזנים."

"אני שמח."

"אמא היתה אדם אינטליגנטי בצורה קיצונית. חושנית ביותר, בהרבה מובנים." היא הביטה בי במבט חד ורענן. "אתה חושב שאני אדם נורא קר?"

אמרתי לה שבהחלט לא - ההפך הוא הנכון, למעשה. אמרתי לה את שמי ושאלתי מה שמה.

היא היססה. "שמי הפרטי הוא אֶזמֶה. אני לא חושבת שכדאי שאגיד לך את שמי המלא, בינתיים. יש לי תואר אצולה, ואולי אתה מתרשם מתארים. אמריקאים מתרשמים מהם, אתה יודע."

אמרתי לה שאני לא חושב שאני אתרשם, אבל אולי זה רעיון טוב, בשלב הזה, לא לחשוף את התואר.

בדיוק אז הרגשתי על עורפי את נשימתו החמה של מישהו. הסתובבתי וכמעט התנגשתי אף באף עם אחיה הקטן של אֶזמֶה. תוך התעלמות ממני הוא פנה לאחותו בקול דק וחודר: "מִיס מֶגלי אמרה שאת חייבת לחזור ולגמור את התה שלך!" משסיים להעביר את המסר, הוא התמקם על הכיסא בין אחותו לביני, מימיני. הסתכלתי עליו בעניין רב. הוא נראה מרהיב עין במכנסי השֶטלֶנד החומים שלו, הסוודר הכחול, החולצה הלבנה והעניבה המפוספסת. הוא החזיר לי מבט בעיניים ירוקות ענקיות. "למה אנשים בסרטים מתנשקים הצידה?" הוא דרש לדעת.

"הצידה?" אמרתי. זאת היתה בעיה שהטרידה גם אותי בילדותי. אמרתי שנדמה לי שזה בגלל שיש לשחקנים אף גדול מדי בשביל להתנשק חזיתית.

"שמו צ´רלס," אמרה אֶזמֶה. "הוא מבריק באופן קיצוני לגילו."

"אין ספק שיש לו עיניים ירוקות. נכון, צ´רלס?"

צ´רלס נתן בי את המבט המפוקפק שהגיע לי, ואז התפתל למטה וקדימה בכיסאו, עד שכל

 גופו היה מתחת לשולחן חוץ מראשו, שאותו השאיר, כמו בתנוחת גשר בהתעמלות, על מושב הכיסא. "הן כתומות," הוא אמר בקול מאומץ לכיוון התקרה. הוא הרים קצה של מפת השולחן והניח אותה על פניו הקטנות, הנאות והחתומות.

"לפעמים הוא מבריק ולפעמים לא," אמרה אזמה. "צ´רלס, תתיישב כמו בן אדם!"

צ´רלס נשאר במקומו. נראָה שהוא עוצר את נשימתו.

"הוא מאוד מתגעגע לאבא שלנו. הוא נוּן-פֵּא-לָמֶד בצפון אפריקה."

הבעתי צער.

• מתוך "9 סיפורים", ג'י. די. סאלינג'ר, מאנגלית: אסף גברון. עריכת תרגום: יעל רנן. מחברות לספרות, 189 עמודים
• לביקורת של אריאנה מלמד על הספר לחצו כאן
• לראיון לכבוד הספר שערך המתרגם אסף גברון עם עצמו לחצו כאן