האמנים יורדים לשדרות

אמני ישראל מתורגלים היטב בהתייצבות לדגל. גם אם לאורך השנה חובטים בהם לא מעט, כשצו השעה מחייב, הם שם, נותנים את עצמם - ומכל הלב. בטנדר הלבן של חנוך, הנהג, הסתופפו להם בבוקר יום רביעי הרטוב שועלי קרבות ותיקים בתרגולות מלחמה אמנותיות, ושמו פעמיהם דרומה.

קטיושות, קסאמים ורקטות גראד לא הרתיעו אותם בעבר כשעברו בין מקלט למקלט בזמני מתיחות קודמים כדוגמת מבצע "ענבי זעם" ומלחמת לבנון השנייה. גם היום הם מתגייסים לשמח, לשבור שגרה ופשוט להפגין סולידריות.

בדרך לשדרות הם מספרים ממורשות הקרב הפרטיות שלהם. כל אחד על המפגשים המיוחדים בסיטואציות קשות, לוחצות ולעתים הזויות, שספק אם לאמנים במדינות אחרות יצא אי פעם לקחת בהן חלק.

ברוכים הבאים למקלט שלנו (צילומים: מרב יודילוביץ')

אחרי סוף השבוע האחרון, שבמהלכו הומטרו רקטות גראד וקסאמים על שדרות ויישובי עוטף עזה, ארזה לעצמה הרקדנית יעל פארן את בגדי ההופעה שלה לילדים, מתכוננת לקריאה שידעה שתגיע מעמותת "אמנות לעם", האחראית לאורך כל השנה ובעיקר בצוק העיתים על שיבוץ פעילויות אמנותיות בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית.

"זכרתי שהקפיצו אותי בפעם שעברה למלחמה, אז רציתי להיות מוכנה", היא אומרת. הקריאה, כאמור, לא איחרה לבוא. גם למספר הסיפורים רן ורד, היה ברור עם ההסלמה בדרום, שמקומו שם. "לא היתה שאלה אם לנסוע לשדרות או לא", הוא אומר, "אני משופשף. כבר הייתי במלחמת לבנון ובמבצעים שקדמו לה. זה חלק מתפקידנו, להביא הפוגה קלה לאנשים שחיים את המתחים האלה כשגרת חיים".

אנשים רוצים לנוח

על הכביש שמוביל לאשקלון הולכים ומתמעטים כלי הרכב. אי אפשר שלא להיזכר בכבישי הצפון בקיץ שלפני שנתיים. אי אפשר שלא להיזכר ברחובותיה הריקים של תל-אביב בימי מלחמת המפרץ. כמו טלאי על טלאי של זיכרון, בדרך לשדרות, זה שוב מכה.

הטנדר של ברוך נכנס בשערי העיר שדרות ומחפש את דרכו בין רחובותיה המרוקנים. פה ושם אפשר לראות פנים עייפות. אחרי שמונה שנים וחצי, למי יש עוד כוח להעמיד פנים. "יש עזיבה גדולה של משפחות, אנשים רוצים לנוח", תאמר מאוחר יותר מעיין, שמרכזת את הפעילות במקלטים מטעם המתנ"ס העירוני. עבור אלה שנשארו, מתפקדים המקלטים המשופצים לתפארת גם כגני ילדים, מרכזי פעילות לתנועות הנוער ומועדוני קשישים.

הרקדנית יעל פארן. הוקפצה למלחמה

הטנדר עוצר לפני המקלט ברחוב נחום שבשכונת אתר חירום. אנחנו נשפכים מתוכו החוצה. השמיים לא מחייכים והגשם אינו פוסק מלהטריד. שקט בשדרות. הרחובות שוממים. הרחש היחיד שנשמע הוא מנועי המסוקים שבאוויר. מרחוק נראה צמד מסוקים עם הפנים לעזה, שחולף על פני צמד מסוקים ממנה והלאה.

מגרשת השדים

ואז זה מתחיל. קצת אחרי 12 בצהריים מטלטלת כריזה של "צבע אדום" את שדרות. ידיים מושכות אותנו פנימה אל המקלט. על מנת להאפיל על הצופרים והכריזה, ממהרים המדריכים המתנדבים יוצאי הדופן במקלט שלנו לאסוף את הילדים. ביחד הם מוחאים כפיים חזק חזק, מגרשים את הפחד או אם תרצו הופכים את השדים למשחק.

כשהמהומה בעולם שמחוץ למקלט נרגעת, ועמה נרגע גם המתח שעל פני המדריכים, הילדים מתפנים לגלות עניין באורחים. הבנות מצטופפות סביב יעל פארן, שמפנה את המרחב משולחנות וכסאות עליהם ישבו עד לפני האזעקה שקועים בציור.

"מה את עושה?", הם שואלים והיא עונה: "אני רקדנית". כשהיא מתחממת לקראת המופע, הן מחקות אותה, שואלות שאלות, מנסות לפתח שיחה. ילדות מגיל חמש והלאה בתוך מקלט שעל קירותיו הלבנים תלויים ציורים צבעוניים של שמש זורחת, עצים פורחים, קשת בענן, מתבוננות בעיניים סקרניות בכל צעד וצעד של האישה הזרה.

גם הבנים מצטרפים. הם מראים לה צעדים שהם יודעים לעשות. "אני בחוג של ריקודים אז אני שמחה שהגיעה אלינו רקדנית", אומרת שחר בת העשר. "עכשיו המתנ"ס סגור כי יש קסאמים אז הפסיקו את החוג". אתי, אמא של שחר, מחייכת חיוך של מבוכה. "נגנבה להם הקובייה", היא אומרת, "אני מביאה אותם לפה כדי לנוח. משעמם להם אחרי ימים שלמים בבית".

טריו אינדיו בשניים. עשו לילדים קרנבל

מישל, ילדונת יפהפייה בת שש, שואלת את יעל הרקדנית אם היא יודעת לעשות שפאגאט. "נכון שהיא יפה?", היא לוחשת לי בסוד, "יש לה בגד עם נצנצים". במהלך המופע הילדים הקטנים וגם בני הנוער במקלט מוקסמים. המופע של פארן, שמשתף את הקהל, מבקש להגשים את חלומה של הגיבורה להיבחר לתפקיד סינדרלה.

הילדים נשאבים לתוכו. "יותר מהמופע זה החום האנושי שהם מחפשים ושבירת השגרה", אומרת פארן אחרי המופע, "אני שמחה שגם אנחנו יכולים לתרום לילדים האלה שעוברים שעות לא נעימות פתח לעולם אחר. הילדים האלה, כמו כל הילדים, צריכים רגעי קסם". בהפסקת האוכל, מנצלת אחת האמהות את ההפוגה. עם תינוק מחייך בידיים היא ממהרת לצאת מהמקלט וממלמלת: "סוף סוף הוא מחייך. שקט עכשיו, אפשר לרוץ הביתה".

בינתיים נעצרת ליד המקלט מכונית ממנה יוצאים פרננדו ניימרק וגוסטבו וייסמן, שניים מטריו אינדיו הדרום אמריקני. וייסמן, שמפחד להתקרר במזג האוויר החורפי, מכסה את הצוואר ואומר: "זה מה שטוב במלחמות בקיץ, אי אפשר לקרר את מיתרי הקול".

גם השניים האלה מתורגלים היטב במלחמות ובמופעים בתנאי שטח לא קונבנציונליים. מה שהם עשו היום במקלט בשדרות, היה להפוך את יום החורף האפור לקרנבל. "אנחנו רוצים לטייל איתכם לא פה בחוץ, כי קצת מסוכן, אלא לדרום אמריקה", פותח גוסטבו את השער לארגנטינה ומשם לברזיל ולצ'ילה והלאה.

תוך זמן קצר כל המקלט על הרגליים. עם איום של קסאמים ובלעדיו, כולם רוקדים את המקארנה. מיד אחר כך הם מנענעים אגן בריקוד הציפורים. ילדים הם ילדים בכל מקום. "זה מחמם את הלב לראות את השמחה שלהם ואת השחרור", יאמר גוסטבו אחרי ההופעה, "אמנים חיים מקהל, אז כשצריך לתת יד, מי אנחנו שנגיד 'לא באים'. אנחנו פה כדי לשמח, זו חובה כפולה. אני מקווה שזה נותן להם הפוגה".  

גם המפגש של מספר הסיפורים רן ורד עם בני נוער במקלט במעלה הרחוב היה מרגש. "סיפרתי להם סיפורי עמים ואז שאלתי אם הם רוצים סיפור על אהבה או סיפור מפחיד. הם רצו סיפור מפחיד. שאלתי את עצמי אם זה יהיה בסדר להבהיל אותם תוך כדי הסיפור. יש דילמות תוך כדי עבודה שצריך להתמודד איתן, להרגיש את הקהל, זה בכל זאת מצב רגיש", הוא אומר, "הם ישבו והקשיבו, אחר כך עברנו למשחקי פנטומימה ולסיפור בהמשכים שבו כל אחד אומר משפט שבסופו מתרקם לסיפור.

סיפורים מהמקלט

"אמרתי את המשפט: 'אז הם הגיעו לשדרות'. הם שתקו. הסיפור נמשך בשדרות. כשהיה שוב תורי אמרתי 'על ידי נפלו קסאמים' ואז הילד הכי צעיר בחבורה, כבן שבע, אמר: 'עוד פעם הסיפורים האלה'. הם בחרו שלא ללכת לשם. הילדים האלה עייפים מדיבובים. אז לא דיבבנו, פשוט סיפרנו סיפורים".

המשכנו למקלט הבא, לאסוף את ציפי המספרת. בטנדר של ברוך היא סיפרה איך תוך כדי נסיעה למקלט נשמעה נשמעו כריזות "צבע אדום" והיא נמלטה מהאוטו. "היה 'בום' ואני רצתי לבית הקרוב. דפקתי על הדלת ומבפנים צעקה לי אישה 'לא דופקים, נכנסים!', אז נכנסתי. ישבנו על הרצפה ושתינו כוס מים. איזה סיפור".

רק אחרי אשקלון, בדרך חזרה לתל-אביב, מחליפים את התדר שמשדר בזמן אמת את האזעקות בדרום, לגלי צה"ל. המתח מתפוגג. רק השמיים ממשיכים לבכות, ואנחנו בדרך לתל-אביב.