הומואים ביהדות: הדיון ההלכתי
"אני מכיר בחורים רבים הנמנים על ההומוסקסואלים והם לא מתגאים במצבם. במקום להאשים אותם, יש צורך בהמון אמפתיה והבנה". בעקבות הדיון ב-ynet קיבץ הרב שרלו שורת שאלות ותשובות בנושא. עד כמה התופעה נפוצה בישיבות, האם יש אפשרות לגמישות בהלכה וגם: ניתן "לצאת מזה"?
לנושא הגעתי משני כיוונים שונים. כיוון שאני משיב הרבה תשובות באינטרנט, והרשת מאפשרת פנייה אנונימית - פנו אלי עשרות בחורות ובחורים שהם בעלי מה שאנו מכנים "נטייה הפוכה". בשל כך חייבתי את עצמי ללמוד את הנושא, הן בתחום המדעי והן בתחום התורני. במקביל, אני חבר ועדת הלסינקי העליונה של מדינת ישראל לאישור ניסויים גנטיים וגניקולוגיים בבני אדם, ומטבע התפקיד זהו תחום שאני לומד הרבה. הקשר שלי עם בחורים ובחורות אלה לא נותר במסגרת הרשת, ופגשתי כבר עשרות מהם. לאור הדיון שעלה ב-ynet, החלטתי לפרסם היום שוב שאלות ותשובות שנדרשתי אליהן.
האם "הנטייה ההפוכה" היא מולדת או ניתנת לבחירה?
אין לנו מושג, ואין קביעה מדעית חד-משמעית בעניין. לא בודד גן הגורם להומוסקסואליות. הגנטיקאים טוענים כי סביר להניח שיימצא רצף של גנים, אך לא גן בודד. משמעות הדבר היא שהרצף גורם לנטייה מסוימת, אך ניתן להשפיע עליו בעזרת חינוך, מוסר, סביבה חברתית וכדומה.
יש הטוענים כי "הכל בראש". האם אפשר לצאת מזה?
לא ניתן לתת תשובה חד-משמעית לשאלה זו, ולא זו בלבד - אלא הדבר תלוי מאוד בעוצמת התחושה. מובן כי הדבר גם תלוי בגיל. בגיל צעיר קיים חיפוש טבעי אחר הזהות המינית, ובני נוער רבים נוטים לחשוב שהם כאלה, בעוד שלמעשה הם אינם.
מה שאני יכול לומר בוודאות הוא, שישנם עשרות ואולי מאות בחורים מבוגרים יחסית, המשוכנעים בשכנוע פנימי עמוק שהם עשו כל שניתן כדי שלא להיות כאלה. הם הלכו לכל פסיכולוג אפשרי, ל"עצת נפש", ל"נפש" ולכל אחד. הם "מתים" להיות נורמליים, להקים משפחה, להתקשר עם בחורות וכדומה - והם לא מצליחים! במקום להאשים אותם, יש צורך בהמון המון שותפות ואמפתיה להבנת הכאב.
האם העובדה שהתורה אסרה את זה, אינה קובעת שזה לא טבעי?
שמעתי את הטיעון הזה, אולם הוא נראה לי מנוגד ממש לדברי תורה עצמם. האם יכול אדם לטעון כי התורה האוסרת נישואי ממזר לבת ישראל היא טבעית לאדם, והוא לא חש תאווה לבנות ישראל? האם יכול אדם לטעון כי אין אדם חש תאווה לצי'זבורגר בשל העובדה שזה אסור? מעבר לכך, חז"ל עצמם לימדונו לומר "אל תאמר אי אפשרי בבשר חזיר, אלא אפשי ואפשי..." ואיך ניתן לומר טענה תורנית מעין זו. דווקא השבוע, בקוראנו את פרשת העקדה, אנו למדים כי לעתים נתבע האדם לעקוד את עצמו על מזבח מצוות ד'.
ישנם מכונים המדברים על מאה אחוזים של הצלחה "ביציאה מזה"
קטגורית, לא ניתן לטעון טענה כזו, בשל העובדה שאין דרך לבדוק אותה. אין אנו יודעים האם אלה שהגיעו למכונים אלה אכן היו מלכתחילה בעלי הנטייה ההפוכה, או שרק טעו לחשוב; אין אנו יודעים אם אכן "יצאו מזה", שכן אף אחד לא שאל את נשותיהם של המדווחים. על כן, כל אמירה בתחום זה אינה יכולה להיות נכונה מבחינה מדעית. מה שאני יכול לומר הוא שיש כאלה שסברו שהיו הומוסקסואליים, ועתה הם מקיימים חיי משפחה הנראים כלפי חוץ כנורמליים. על כך יבורכו המכונים השונים. מאידך גיסא, יש לא הרבה מדי בחורים הטוענים כי המכונים האלה גרמו להם נזק פסיכולוגי נורא, בשל העובדה שהם עברו טיפול על ידי בני אדם לא מקצועיים, שהמסר המרכזי שלהם שטף את מוחם בקביעה שאישיותם האמיתית אינה זו שהם סוברים שהיא כזו, ושבאופן סמוי נטען כלפיהם כל הזמן, שהם אשמים במצב בו הם נמצאים.
מדוע הם צועדים אפוא במצעד הגאווה?
רוב אלה שאני בקשר איתם סובלים מאוד ממצעד הגאווה. הם לא מתגאים במצבם, ואינם מבקשים למוטט את העולם התורני והקדושתי. אני מניח שהם גם לא צועדים במצעד זה. למעלה מכך, המצעד גורם להם נזק עצום, שכן בשנים האחרונות נוצר סוג מסוים של שיח בין רבנים ומדריכות שונות ובין הבחורים והבחורות, ועתה יוכל החלק שלא שותף בשיח זה, להמשיך ולדחות ולהאשים, ולצרף להאשמה גם את המצעד. ברם, הם תרים אחר פיתרון למעמדם ולשאלותיהם, ואף הם מייחלים לשינוי היחס אליהם.
"מה משמעות המילה "פיתרון"? זה פשוט אסור!"
השאלות שהם נבוכים בהן אינן רק מותר או אסור. בעבר שלחתי לרבנים דף הממפה את השאלות השונות. אדגים בסיפור: בחור מאחת הישיבות היוקרתיות ביותר, דיבר איתי על כך שהוא הולך פעם בשבועיים להיפגש עם בחור אחר ולעבור איסורים. שאלתי אותו: מדוע שאר הבחורים בישיבה שאף להם מסתמא יצר הרע כלפי בחורים מצליחים להתמודד, והוא לא. הוא השיב: "הרב, אתה לא מבין. אני חי בפנימייה של בנות... שהרי כל הבחורים בישיבה מבחינתי הם כמו בנות".
השאלות אפוא נעות מקצה לקצה: מהשאלות האמוניות - למה הקב"ה הביא את זה עלינו, דרך שאלות מעשיות - האם מותר ללמוד בישיבה? לרקוד במעגל הבנים? להתייחד עם בנות כדי לבדוק האם אני יכול לצאת מזה? להיות שליח ציבור? מה בדיוק אסור ביחסי גברים או ביחסי נשים, ועד לשאלות הנוגעות להקמת משפחה, ליחס של ההורים, לאפשרויות אימוץ ועוד ועוד, ד' ירחם.
האם יש מקום לגמישות בהלכה העקרונית?
לא. היחס של ההלכה לעצם המעשה הוא חמור מאוד, הן בשל העובדה שזה מהאיסורים החמורים ביותר, הן בשל העובדה שהתורה מכנה זאת בשם "תועבה", והן בשל העובדה שזה נוגע ביסוד היסודות - המשפחה. בהלכה יש גמישות כאשר מדובר על השאלות האחרות.
עד כמה התופעה נפוצה?
איני יודע. ההערכות על 10% מהאוכלוסייה מוגזמות מאוד, וללא בסיס ניתן לומר כי בחברה הציונית-דתית הישיבתית והבנות במדרשה, יש לפחות עשרות. אני מעריך שאין מוסד בו אין בחור או בחורה כאלה, בשל העובדה שאני חושב שיש לי קשר עם בחורים ובחורות כמעט מכל המוסדות.
וההורים?
ברוב מוחלט של המקרים חרב עליהם עולמם בין בשל העובדה שהילדים כאלה, ובין בשל העובדה שהם לא ידעו קודם, וגרמו סבל לבנים או לבנות. לאחר מכן הם לומדים אט-אט כיצד לחיות בעולם מקוטב, בו מחד גיסא מדובר בבנים ובבנות שלהם והם לא ינתקו עמם קשר, ומאידך גיסא מדובר בדפוסי התנהגות של חלק מהבחורים ומהבחורות, שלא ניתן לחיות עמו בשום אופן. זה קשה.
האם יש סיכוי להקים משפחה?
זו שאלה רחבה. יש הרבה דפוסים אפשריים, ויש משפחות שהוקמו כך. ברם, חובה לומר חד-משמעית: בשום אופן אין להקים משפחה כאשר בן הזוג לא יודע על כך.
בעצמי הייתי חלק מסיפורי גירושין שחלקם היו מכוערים ביותר, בשל כך שהעובדה הזו לא סופרה מראש. ההנחה שהיתה שלטת בעבר, כאילו אחרי החתונה זה יעבור - אינה נכונה בשום אופן. הדבר מנוגד ליסוד היסודות של היהדות ("מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך"), למצוות התורה של "מדבר שקר תרחק", ולדעתי הוא קידושי טעות שהגט הנדרש שם הוא לחומרא בלבד.
והרבנים?
רבנים בימינו נדרשים לעסוק הרבה בנושאי המשפחה, ובקשרים שבין גברים לנשים. מציאות זו מוסיפה עול נוסף על הרבנים, ויש חלק מהם המנסה מאוד להדריך את הבחורים ואת הבחורות. יחד עם זאת, אני מוטרד מהעובדה שחלק גדול מידי מעיסוקנו כרבנים נוגע בשולחן ערוך אבן העזר. טוב יהיה אם נסיט חלק יותר גדול מדברינו למצוות "ועשית הישר והטוב" - לתחומים המוסריים השונים, ללשון הרע ולרדיפת צדק. הדבר יקדם את עם ישראל בתחומים נוספים, ויענה בזה לתביעת הנביאים לעשות משפט ואהבת חסד.
מאמרי הרב יובל שרלו מתפרסמים באתר ישיבת ההסדר בפתח תקווה
