העדפתי את התשוקה הבתולית שלו
אומרים ששיא מיניותו של גבר הוא בסביבות גיל 20, בעוד שאשה מגיעה לבשלות מינית בגיל 35. לפחות מבחינה מינית היה היגיון בחיבור הזה: החיינו את מילות השיר "חלום כחול", רק שלא היו אלו טיפות של שיגעון, אלא מפלים של טירוף
שרון והבחור הצעיר ממנה בעשור יחד כבר חודשיים. האהבה גרמה לה להיראות צעירה לפחות כמוהו. "אני לא רוצה לחשוב על מה יהיה. ברור שיש כאן פער. ברור שיש פה בעיה, אבל אני שמה את זה בצד", הוסיפה כשפניה התעקמו מטה בעצב.
"ילדים", נאנחתי, "ילדים זו בעיה, מי כמוני יודעת".
בדרך הביתה שקעתי כה עמוק במחשבותיי, לא היתה בי שום מודעות למתרחש סביבי. רבים מהבחורים שיצאתי איתם בשנות רווקותי היו צעירים ממני משמעותית. לרוב הקשר מוצה אחרי מספר מפגשים. או שהבחור קרס תחת כובד שנותיי ונטל ניסיוני הרב, או שאני הבנתי שאם כבר לגדל ילדים אז עדיף את שלי.
אבל היה מקרה אחד שונה.
בליל ספטמבר קריר הלכתי לבר עם חברים לחגוג סתם עוד לילה נטול זיעה. לידנו ישבו ארבעה בחורים שחגגו יום הולדת לאחד מהם. ישבתי כשפניי לבעל השמחה, כך שמפגש בין עיניי המחייכות לעיניו העצובות היה בלתי נמנע. בכל מבט משתהה נחשפה בפני עוד יריעה של עומק וטוב לב.
משהו בעצבות שבו נגע בי ומילא אותי ברוך. חשתי שגופי הופך לחמאה, הלב שלי נמס. חבריי שקעו בשיחה על סדרת טלוויזיה שלא הכרתי ותשומת ליבי נדדה אל השיחה בשולחן הסמוך. "תראו מזה, אפילו לא טלפון, אפילו לא סמס, אפילו לא בחורה אחת שתאחל לי יום הולדת שמח", אמר הבחור היפה והגבוה לחבריו.
"אני בחורה, ואני רוצה לאחל לך יום הולדת שמח"
הייתי חייבת לעשות משהו. בלי היסוס, כמו היה זה הדבר הטבעי ביותר לעשותו, ניגשתי אליו. "אני בחורה, ואני רוצה לאחל לך יום הולדת שמח", אמרתי.
החיוך שלו נמרח מאוזן לאוזן, אמיתי ולבבי. "תודה. זה מאד נחמד מצידך", אמר והשפיל עיניו מטה במבוכה.
"בן כמה אתה היום?", שאלתי.
"26. ואת?", הוא השיב.
"33", הסמקתי. "למה אתה עצוב?", שיניתי נושא.
"כן, מאוד", עניתי בהתלהבות. לא זיהיתי את הקול שלי, הוא מעולם לא נשמע כל כך נעים, רך כמו של הזמרת הופ סאנדובל.
הוא סיפר על פרידה ששברה לו את הלב ועל תעוקת העוני וחוסר הוודאות שנבעו מהיותו צייר מתחיל וסטודנט. "אני הייטקיסטית", עניתי בגמגום לשאלתו אודות עיסוקי. ברגעים כמו אלו הרגשתי שמכרתי את נשמתי לשטן בתמורה לצהריים במסעדות איטלקיות וחופשות סקי. הערצתי אמנים על בחירתם במימוש עצמי על פני רווחה כלכלית.
למחרת הוא הזמין אותי למסיבה של חברים בשישי של אותו שבוע. "היום אני חייב ללמוד", התנצל והוסיף, "הייתי מאוד רוצה לראות אותך".
גם אני רציתי לראות אותו וציפיתי ליום שישי בכמיהה.
בדרך למסיבה על הטוסטוס שלו נהניתי להרגיש את חום גופו. כשהגענו אל יעדנו בדרום העיר עשינו דרכינו אל הגג בתוך זרם של צעירים בלבוש אוונגרדי, אל עבר הביטים של הטראנס. שתינו בירות ומים שייתכן והכילו יותר כימיקלים ממינרלים. פלרטטנו בעיניים, בשיחות קרובות, פה לאוזן, מנסים להתגבר על הבאסים הרועמים.
אחרי כמה שעות, בעוד הברמן מזג לנו בירות, נעמדנו זה מול זה ובום! פתאום מצאנו את עצמנו מתנשקים. זו לא היתה סתם נשיקה. זו היתה הנשיקה של החיים: סוערת, רכה, טורפת, בולעת, נרגעת, משכרת, בלתי ניתנת לעצירה. נשיקה שנמשכה שעות, אולי ימים, בהם מוצה הקיום בטעמם של שפתיים רכות ולשון עוצמתית. כשהרמנו את הראש כבר היה אור.
כך התחילו שישה חודשים של שכרון חושים. התשוקה בינינו להטה כמו בסנה המדברי – האש בערה וכוחותינו לא כלו. גלי חשמל זרמו ממנו אלי וחזרה והתעצמו בכל סבב. העיניים היו מצועפות עד שהתגלגלו מעלה בשיא העונג, השפתיים פשוקות בתאווה, הנשיקות בולעות ונבלעות.
אז מה אם הוא רחוק שנות אור מלרצות אבהות?
החיינו את מילות השיר "חלום כחול", רק שלא היו אלו טיפות של שיגעון, אלא מפלים של טירוף. אומרים ששיא מיניותו של גבר הוא בסביבות גיל 20, בעוד שאשה מגיעה לבשלות מינית בגיל 35. לפחות מבחינה מינית היה היגיון בחיבור הזה. אין ספק שלגברים מבוגרים יש ניסיון מרשים יותר בכל הקשור לעינוג אשה, עם זאת, לעיתים בניסיון יש משהו מכני. במקרה הזה העדפתי את התשוקה הבתולית שלו.
היו אלה שישה חודשים של מריטת עצבים. הוא לא רצה להתחייב למשהו שהרגיש לו גדול מדי, ואני, מנגד, ביטלתי כל היגיון בריא בשם האהבה. אהבתי אותו בכל מאודי, אהבה כמותה לא ידעתי מימיי. אז מה אם הוא רחוק שנות אור מלרצות אבהות? אז מה אם אין לו כסף להזמין אותי לפלאפל? אם רק היה רוצה, הייתי שלו לתמיד.
ניסינו להיפרד אין ספור פעמים. ובכל פעם, אחרי מספר שבועות של נתק, סמס הוביל לשיחה, שיחה הובילה למפגש, מפגש הוביל לאהבה ושוב היינו יחד. אחרי חצי שנה הוא חתך את הקשר סופית. האם בגלל פער הגילים? הפער התעסוקתי? הכלכלי? או אולי בגלל שהאהבה לא היתה מספיק חזקה, לא מספיק הדדית? הלב שלי נשבר. שברון לב שהיה חזק בדיוק כמו האהבה. שברון לב שכאב פיזית, שלא היה לו מרפא למעט הזמן.
אומרים שבכל רע יש טוב. פעמים רבות תהיתי האם החוויה הזו ריככה אותי או יצרה מחסומים? האם היום אני מפחדת משברון לב יותר או פחות? מצד אחד למדתי שלב שבור יכול להתאחות מחדש, ומצד שני הכאב היה בלתי נסבל.
נדמה שהאמרה Practice makes perfect ישימה לכל תחומי החיים למעט אהבה, שניסיון באהבה רק הופך אותנו ליותר מפוחדים, עצורים ושרוטים. אבל ללא ספק גם החכמתי מהניסיון. הבנתי שמה שאני מחפשת לא נמדד בתכונות אופי, בגיל, במראה או במצב סוציו-אקונומי. למדתי איך אני רוצה להרגיש. תהיתי אם במקרה של חברתי שרון האהבה תצליח לגשר על הפערים.
האם יש חיה כזו, אהבה שמנצחת הכל, או שזו עוד פנטזיה השמורה לקומדיות הרומנטיות של הוליווד? קיוויתי שבפעם הבאה כשארגיש כזו אהבה, היא לא תצטרך לעמוד במבחן הגישור.
טורים קודמים של יעל:
לפנייה לכתב/ת 
