נתיבות: סי היימן לא מפחדת

שבועיים לפני תחילת מבצע "עופרת יצוקה", הופיעה סי היימן בשדרות. אז, כשטילים על באר שבע, אשדוד ואשקלון נשמעו כמו מציאוּת מופרכת ושדרות משכה את מרבית האש, היימן לא חשבה פעמיים כשהזמינו אותה לשיר. צריך לומר את האמת: לא רבים הם האמנים שמוכנים להופיע בשדרות. לכן, כשהגיעה, שאלו אותה אם היא לא מפחדת. היא ענתה שלא.

גם השבוע, כשהטלפון מ"אמנות לעם" הגיע ומהעבר השני שאלו אם היא מוכנה להופיע בישובי הדרום, היא לא היססה. מצב מלחמה, מבצע צבאי או רוטינה יומיומית של מתקפות קסאמים, לא יעצרו את האישה שלא עובדת בשביל אף אחד. זה היום הראשון של השנה החדשה והוא רחוק מלהיות שמח. בניגוד לשנים קודמות, שהיו רוויות בהזמנות למופעי סילבסטר, השנה לאף אחד לא היה מצב רוח לחגוג. היימן נשארה בבית.

פטרית ענן אבק לבנה במרחק נגיעה (צילום: מרב יודילוביץ')  

בדרך לנתיבות מעדכן אותה שלומי הנהגו במספר הרקטות שנחתו באזור הדרום במהלך היממה האחרונה. על הדרך היא מנסה למצוא סידור לילד ולהסביר לו שאמא שרה ואבא יוצא למילואים. "אני קיבוצניקית במקור, קשה לי לעמוד מהצד, זה חלק מהטבע", היא מושכת כתפיים. "יש מלחמה, אז ברור שצריך לעזור".

מתאפרים בטנדר מאחורה. בכל זאת הופעה  

במקלט. "הם גיבורים גדולים בעיני"   

אנחנו עוצרים בכניסה לקיבוץ "יד מרדכי" לשתות קפה אחרון לפני רצף ההופעות בנתיבות. אבי בניהו, דובר צה"ל, מתהלך אנה ואנה, זורק מבטים למסך הטלוויזיה שמשדר חדשות ברצף ומשוחח בטלפון הנייד. אנשי צבא והרבה כתבים זרים נמצאים במקום. פתאום נשמע "בום!". היימן קופצת. "מה זה היה?", היא שואלת. הכתבים שועטים החוצה ומכוונים מצלמות דרומה. במרחק קילומטרים ספורים מתנשאת אל על פטריית ענן אבק לבנה. "צה"ל תקף פעם נוספת בעזה", רצה כתובית על המרקע ומחוץ לבית הקפה, נציגי התקשורת ממשיכים לצלם.

היימן עם שני חברים חדשים

על הכביש המוביל לישובי המועצה אשכול, תנועת הרכבים הולכת ומידלדלת. נוכחות הצבא מורגשת בשטח. הטנדר נכנס לנתיבות ונעצר מול מקלט 57. היימן מבקשת כמה דקות להתארגנות. מהטנדר נשלפים ציודים מינימליים להופעות בתנאי שדה. אסף, שהתנדב ללוות אותנו בנתיבות, מקבל את פנינו כשבידיו מערכת הגברה קטנה שתעבור עם היימן ממקלט למקלט. "תודה שבאתם", אומר יוסף חיים בן ה-16, כשאנחנו נכנסים למקלט הצפוף, "אתם מסבים לנו שמחה".

ילדים שמנסים להיות ילדים גם בסיטואציה בלתי נסבלת

במקלט 57 יש הרבה ילדים. מזרונים מסודרים זה על זה. מישהו שרוע בראש הערימה, מנסה לנוח מעוד יום של אש. אמהות עייפות עם תינוקות על הידיים, בוהות בשידורי ערוץ 2 שנשקפים ממסך הטלוויזיה המושתקת. "כבוד גדול להיות פה. אתם גיבורים גדולים בעיני", אומרת היימן לקהל שמתאסף סביבה במקלט. היא שרה "היי אתה, גיבור גדול, בוא והראה לי שאתה יכול. זו לא חכמה להיות חזק במלחמה". הם מוחאים כפיים, קמים לרקוד, פורקים אנרגיות אצורות.

את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק

משם אנחנו ממשיכים למקלט 41, שמתפקד כמרכז תרבות עירוני. "עוד מעט סוף שבוע. אנשים ברחו היום לצפון ולים המלח לנוח קצת", אומרים יושבי המקלט. קירות המקלט רחב הידיים מעוטרים בתחריטי עץ מרהיבים שיצרו אמן מקומי ותלמידיו. בקצה המקלט פינת מחשבים שמאפשרים לילדים לשחק וללמוד. יש פה בעיקר נשים, ילדים ובני נוער. מאוחר יותר יגיעו, בטפטופים, גם הגברים. מישהי ניגשת להיימן ולוחשת דברים באזנה.

מקלט מדוגם עם תחריטים של אמן מקומי על הקירות ועמדות מחשב לרוב

"שמעתי שלאדיר יש היום יום הולדת", אומרת היימן ומקדישה לו שיר. אדיר חוגג יום הולדת 14. את חגיגת בר המצווה שלו, בשנה שעברה, נאלץ לדחות כי סבתו נפטרה. "לא נורא", אמרה לו אמא, "בשנה הבאה נחגוג". השנה חרבה לו המלחמה את מסיבת יום ההולדת המובטחת. "מה נעשה? ככה זה", הוא אומר ומושך כתפיים. היימן מבטיחה להיות במסיבת יום ההולדת האמיתית שייערכו לו בשנה הבאה כשהמצב יירגע. "וכשרוחות קרות יסערו בחוץ, אשלח בך אש חמה", היא שרה כשבחוץ הרוחות סוערות ובמקלט מתחממת האווירה.

שרים במקלט. ישנים במקלט. חיים במקלט

"שאלוהים יברך אותך", צועקת לה אישה מבוגרת מהקהל והיימן עונה, "נתיבות היא עיר המקובלים, אשמח לברכה". האישה פורשת זרועות, היימן נענית לחיבוק ולוחשת לה באוזן. "אינשאללה כבר השנה יהיה לך בן", צועקת האישה. באמצע ההופעה נכנס למקלט ראש העירייה, יחיאל זוהר. הוא מודה להיימן שהגיעה לעיר כדי לחזק את התושבים. "חשוב לנו שאת פה", הוא אומר. היא מודה לו על האירוח וממשיכה לשיר.

עם יחיאל זוהר. ראש עיריית נתיבות שקפץ לבקר 

מקלט 16 בעיר נתיבות משמש ביומיום כבר מזה זמן רב כבית כנסת. במתקן הקטן ישנים מדי לילה 30 איש. גם פה המזרנים נערמו בצד, מפנים את מקומם לילדים שמנסים להיות ילדים גם בסיטואציה הבלתי נסבלת הזו. על הקירות ציורים של ספיידרמן. אין ספק שזקוקים פה עכשיו, יותר מתמיד, לגיבור על. במקלטים שהפכו בלית ברירה לבית מתפתחת גאוות יחידה. "מקלט 16 הכי טוב", כתוב על אחד הציורים שתלוי על הקיר, כאילו יש ברירה.

מצטלמים למזכרת לאלבום התמונות

מרבית קירות המקלט מאכלסים ספריות מלאים ספרי קודש. בתוך כל הקדושה הזו שרה היימן: "מלחמות כבר לא קורות בחורף, אפילו לנו קצת קר בשביל לשנוא. מלחמות, כבר לא קורות בחורף, אפילו לנו קצת קר בשביל לכבוש". מסביב רוקדים.

מחוץ למקלט, היא תאמר: "כתבתי את השיר הזה לפני 20 שנה, אחרי ששמעתי מבזק של גלי צה"ל על הקושי של כוחות הצבא להילחם בתנאי חורף", היא מספרת. "כתבתי את תפילת לבי. אז עכשיו חורף והמלחמה כאן וגם בקיץ יש פה מלחמות ובכל זאת אני ממשיכה לשיר. אני מקווה ששימחתי. אני בטוח נהניתי. כמות החום והאהבה שאתה מקבל ונותן אדירה. זה נותן כוח להמשיך".

"אני מקווה ששימחתי. אני בטוח נהניתי". 

אנחנו נכנסים לטנדר. נוסעים בתוך העיר לאולפן רדיו נתיבות לראיון קצר שייערך עם חגית, שדרנית ומנהלת פורום המעריצים של סי היימן באינטרנט. דלת האולפן פתוחה בשביל שאפשר יהיה לשמוע את צופרי האזעקה במקרה של התרעה על נחיתות טילים. כשהראיון נגמר, אנחנו יוצאים מהמבנה לרחוב השומם. גשם מתחיל לרדת. עוד כמה צעדים אנחנו בטנדר. כשהדלתות נפתחות מזעזעת את האוויר הסירנה, צפירות עולות ויורדות, כמו גלים מרעידות את הלב.

כולם רצים לתפוס מחסה מתחת לקורות המבנה הקרוב. אפשר לראות את הפחד, לשמוע את הנשימות הקצובות. "ואני אומרת שאני לא מפחדת", היימן משתעשעת על חשבון עצמה, "כשזה תופס אותך, אתה רץ!". אחרי כמה דקות אנחנו עולים לרכב, נוסעים לכיוון תל אביב. "זה בשביל שלא נשכח איפה היינו", אומר שלומי בטון של אקורד סיום ושוב עוצרים לעוד קפה אחד לדרך ביד מרדכי. במקום, כמו קודם, רק אנשי תקשורת וחיילים במדים. רגע לפני שאנחנו משלמים ויוצאים בחזרה למתחם המוגן שלנו, לעת עתה, במרכז הארץ, אריק איינשטיין שר ברדיו: "שוב לא שקט". מקווים שיהיה לילה שקט.