אשדוד: איך ממשיכים לעבוד בתוך כל הרוע הזה?

הייתה לי פעם חברה שנפרדה ממני במלים "אל תיקח את זה אישית". בלעתי רוק ותמהתי: אז איך בדיוק אקח את זה, לא אישית? וגם את מבצע עופרת יצוקה, להבדיל, אני נאלץ לקחת אישית - כי המפעל שבו אני משמש כמנהל כספים נמצא באשדוד, ואני מבלה את הימים האחרונים באזור הטיווח, בחברתם של עובדים מאשדוד ומסביבתה, בכל הגילאים ובכל המצבים האפשריים. ולכן, בניגוד לטורי האחרונים, הטור הזה יספר בנימה אישית על חוויותי האישיות.

בזמן כתיבת שורות אלו חלון חדרי פתוח כדי שאוכל לשמוע את האזעקה ולהכריז בכריזה על האזעקה. הבעיה היא שכל משאית שנוסעת אחורנית מפעילה כעין סירנה, וכל אחת מהן מקפיצה אותי לשבריר שניה. המהנדסים של מן ושאר חברות הרכב לא חשבו על סירנות בסגנון אחר מפיקוד העורף, אטומים שכמותם!

מי ישלם לאם מוכת החרדה?

מפעל הוא פסיפס של אנשים. בינתיים, הרוב הגדול של האנשים מגיע לעבודה. אבל לאט-לאט, הסיפורים מתחילים לבצבץ, ולא לכולם יש מענה. שמענו השבוע כי ההסתדרות והממשלה הגיעו להסדר דמוי מלחמת לבנון השניה שיסבסד את שכרם של עובדים שישארו בבית לשמור על ילדיהם בזמן שמערכת החינוך מושבתת. האם עובדת שנשארה בבית להשגיח על אימה החולה, שאינה שומעת את האזעקה וגם אי אפשר לנייד אותה, ולכן תקבל פיצוי? ומה עם עובדת שנעדרת לאחר שלקתה בחרדה, בגלל יש לה בן בגולני, שנמצא על הגבול? מי ישלם לאנשים הללו את שכרם?

תאמרו: תספוג את העלויות. אבל אין לי כל-כך מאיפה לקחת. המפעל נמצא במצב סביר. לא טוב מדי, סביר. הרבעון האחרון לא היה מדהים. לא שמעתי על אף גוף שהגדיל בזמן האחרון את פעילותו, חוץ מאשר לשכות התעסוקה. האם בשביל ה"ספיגה" של היום מותר יהיה לי לפטר עובדים מחר? המפעל הוא עסק כלכלי שנמצא בידיים פרטיות. כסף שניתן לעובד שלא תמורת עבודה אינו חוזר לקופת החברה, והופך לחוסר. האם אין זה חלק מתפקידי כמנהל כספים לדאוג לנזילות מקסימלית של תזרים המזומנים? שכן מנסיוני עם המדינה ומוסדותיה, ברור לי שאם אראה פיצוי כלשהו מהמדינה הוא יגיע באיחור, ורק על חלק מההפסדים, ורק אחרי טופסולוגיה ארוכה ומייגעת.

מצד שני - זה בעייתי להוריד בשכרם של העובדים בשל תוצאות הלחץ שהם נמצאים בו, על דאגתם לקרוביהם או אף על עצמם. כלום לא הייתי רץ לשמור על ילדיי, אם הם היו נשארים בבית בלא השגחה? האם לשלם רק לעובדים שהמדינה הגדירה עבורם פיצוי, ול"פחדנים" האחרים לא? מי אני שאגדיר מהי סיבה מוצדקת להיעדרות בימים כאלה?

קצב העבודה יורד. אנשים לחוצים עובדים פחות. הרבה מהם נמצאים חצי מהזמן באינטרנט (ואנחנו לא עובדי הייטק שמורגלים בכך...). אחרי אזעקה אחת או שתיים, מפלס החרדה מתחיל לעבוד, ועד אמצע היום יש כמה שעוזבים. כמובן שאיש אינו ערב לי שחלק מלקוחותיי בחו"ל לא יבדוק את האריזות ויגלה שמקום הייצור הוא באשדוד, ויחליט לעבור לספק שיכול להבטיח אספקה טובה לסחורה. איש אינו ערב לי שלקוחותיי הם ציוניים, ושמישהו מהם לא יחליט פתאום שהחמאס צודק ויפסיק לקנות מישראל.

מול כל הרוע מסביב מורגשת כאן גם משפחתיות כלשהי. אנשים בכל זאת נשענים איש על רעהו וחלקם אף מרגיש יותר בטוח במפעל מאשר ביתו. יש משהו באחווה הכללית שגם נותן תקווה לעתיד.

אמא קוראז' של איתורית

אבל יש נושא אחד שבו אני מרגיש שאני נתקל בצד השני, המכוער של הישראליות: המפעל זקוק למערכת כריזה עצמית, כדי שגם עמוק בפנים ישמעו את האזעקה. פיקוד העורף מפנה מפעלים המעוניינים להתקין לעצמם מערכת כזאת לחברת איתורית. איתורית דורשת מהלקוחות המזדמנים הללו דמי התקנה של יותר מ-2,300 שקלים ודמי הפעלה של 116 שקלים לחודש, מותנה בתשלום לשנה מראש!

אני לא יכול להימנע מהרגשה עמומה שיש כאן איזו אמא קוראז' קטנה, שמנסה לגזור קופון על המלחמה. בעידן שבו DVD מתוחכם נמכר ב200 שקלים והIPHONE נמכר ב-200 דולר אין שום הצדקה למחיר כזה. ועל מי עושים את הרווח הזה? על מפעלים שגם כך רחוקים מהמרכז ונאנקים תחת המיתון והתקפות החמאס?

יאללה, ירדה חשכה - אישתי דורשת שאחזור...

מיילים אישיים ליהודה מודעי אפשר לשלוח לכתובת:

Yehudam7@gmail.com

עד כה לא התקבלה תגובת פיקוד העורף על הטענות. את תגובתה של איתורית לא ניתן היה להשיג